בפרשת השבוע אנו מוצאים ארבעה פעמים שבני ישראל התלוננו כלפי משה רבינו ובעצם כלפי הקב”ה. בתחילת הפרשה מסופר שבני ישראל יצאו ממצרים ובתוך שבעה ימים עמדו על-יד הים והמים לפניהם והמצריים מאחוריהם,וישראל התחילו לטעון לפני משה מה עליהם לעשות,והמדרש מספר שחלקם רצו לצאת במלחמה עם המצרים.
לכאורה נשאלת השאלה,מדוע שבנ”י לא יסמכו על הקב”ה לאחר שראו את עשרת המכות שהביא על מצרים, הלא בודאי יוכל להושיעם גם על יד הים.
אולם בני ישראל סברו שהקב”ה עשה ניסים רק כשהם היו במצרים,אבל הוא לא התחייב לעשות ניסים גם מחוץ למצרים, ואולי להיפך, הקב”ה מצפה מהם שהם גם יתחילו לעשות משהו בעצמם. ובאמת כך זה על פי הלכה כשאוייב בא להתקיף חובה לצאת ולהלחם בו,ולפיכך הם רצו לצאת למלחמה במצרים.
אולם משה אמר להם בשם הקב”ה “התייצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום ה’ ילחם לכם… ואתם תחרישון”,הקב”ה ילחם עבורכם ויגן עליכם גם כאן, ולא רק במצרים.
ואכן גם המצריים באו לידי אותה מסקנה “ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה’ נלחם להם במצרים”.
שממשיכים לקרוא בפרשתנו, שוב רואים את אותה הבעיה, בנ”י חששו ורטנו ועוד לא הפנימו את הרעיון שהקב”ה מגן על ישראל ומספק להם את צרכיהם בכל יום ובכל שעה.
“ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו העם על משה לאמר מה נשתה”,ולכאורה, מהי התלונה, הקב”ה עשה כאלו ניסים ונפלאות ומדוע אפוא עליהם לדאוג?
אולם טענתם היתה, נכון שהקב”ה הציל אותנו מפני המצריים, אבל זה עדיין לא אומר שאין אנו צריכים לדאוג בעצמנו לאוכל,הקב”ה לא הבטיח לנו בשום מקום שהוא יביא לנו מים. כאן זו לא הייתה בעיה מול שונאים ואויבים שאיימו על ישראל אלא בעיה אובייקטיבית, פשוט אין מים.
ולכן הם שוב הביעו את דאגתם שאולי את זה “אלוקי העברים” לא יספק להם. והקב”ה עשה להם נס שהמים נמתקו ואז הם הפנימו שהקב”ה ‘לוקח אחריות’ גם על זה.
אולם מיד, בט”ו באייר,אנו מוצאים את בני ישראל דואגים שוב,מה יהיה עם אוכל. לקחת מים ממרה ולהפוך אותם למתוקים זה אכן נס,אבל זהו שינוי דבר קיים,אבל זה לא אומר שהקב”ה ישיג לנו אוכל באופן שיברא משהו שאין,ולכן הם שוב התלוננו מה יהיה.
ואז הקב”ה הוריד להם מַן מהשמיים, ושוב הם נכחו לדעת עד כמה הקב”ה מגין עליהם ומכין להם את כל צרכיהם.
אבל לא לוקח הרבה זמן והם שוב מתלוננים,הם הגיעו לרפידים ולא היה להם מים בכלל לשתות.
במרה היה מים אלא שהם היו מרים,אבל ברפידים אין כלום,ושוב הם דואגים, מי אמר שיש בכוחו של הקב”ה להשיג מים באמצע המדבר, אולי עלינו לעשות משהו בנושא,ושוב הקב”ה סיפק להם מים.
מה קורה כאן? מדוע עם ישראל לא מפסיק לדאוג ולחשוש? מה המקור של כל אותן טענות כלפי משה רבינו והקב”ה? הלא הם ראו כל כך הרבה ניסים ונפלאות, וא”כ מדוע הם לא מפסיקים לדאוג?!
עם ישראל גדל בתוך התרבות המצרית במשך שנים רבות. במצרים האנשים דאגו לאליל שלהם,לאלוהים שלהם שהוא השה. הם האכילו אותו, השקו אותו ושמרו עליו. המושג הזה שאלוקים שומר עליהם ומספק להם את כל צרכיהם היה דבר זר ומנוכר שלא התקבל בשכלם.
ולכן,בני ישראל,למרות שראו ניסים חזרו תמיד לסורם והיו מלאי דאגות וחששות כל אימת שנתקלו בבעיה כזו או אחרת.
המושג הזה שיש אלוקים בלתי נראה ובלתי נשמע שאין אפשרות למששו בידיים, ואותה מציאות אלוקית שומרת ומגינה עליהם לא היה מוכר להם כלל וכלל. עד עכשיו הם היו רגילים,במשך מאות שנים,לגדול במדינה בה האנשים שומרים על אלוקיהם. הם לא היו מסוגלים להתרגל למושג הזה שיש אלוקים ששומר עליהם. לכן לקח להם זמן להתנתק מהתפיסה הישנה ולהאמין בבורא עולם בלבד.
מדוע באמת זה כך שבדתות האחרות הם שומרים על אליליהם ואלוהיהם, ואצלינו, בדת היהודית, ההיפך הוא הנכון, אלוקים הוא השומר ומגן עלינו?
התשובה נעוצה ב”מי ברא את מי”,כשאדם בורא את האלוקים שלו או שמקנה לפסל או בעל חיים כוחות אלוקיים,הוא צריך לשמור ולהגן עליו. כי בעצם הוא לא קיים וכל מציאותו נובעת מהאדם שברא אותו כביכול ולכן הוא כל הזמן צריך ‘לטפח’ אותו ולהוכיח את קיומו.
כל מציאותו של האלוקים שלהם הוא כי אנשים מאמינים בו ומאותה סיבה הם מנסים לשכנע בכוח כמה שיותר אנשים להאמין בו, כי ככל שיותר אנשים מאמינים בו זוהי הוכחה גדולה יותר שהוא קיים, וכאשר האמונה בו מתמעטת מתעוררת שאלה על כל מציאותו.
אך הקב”ה הוא היה,הוא הווה,והוא יהיה והוא זה שברא אותנו ואת כל העולם כולו. וגם ללא אמונתם של אנשים בו ח”ו מציאותו תמיד תהיה קיימת.
בכל הדתות האחרות האדם הוא העיקר והוא זה שמייצר את האלוקים שלו בצלמו ובתבניתו ואילו אצל עם ישראל אנו יודעים שדבר ראשון זוהי מציאותו של הבורא, הקב”ה. הוא זה שברא את האדם בצלמו “בצלם אלוקים ברא את האדם”, ולכן בדתות אחרות הדת משתנה לפי צורך האדם, כי האדם עומד במרכז והוא העיקר. משא”כ ביהדות הבורא קיים לעד ועומד במרכז, והאדם הוא זה שצריך להתאים את עצמו לרצונותיו של הקב”ה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
