בפרשתנו אנו קוראים על חטא העגל. משה רבנו עלה להר סיני והקב”ה מספר לו את מה שקורה למטה במחנה. המילים הראשונות שהקב”ה אמר למשה היו: “לך רד כי שחת עמך אשר העלת מארץ מצרים”. אומר רש”י: שחת עמך – ” ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו” (שמות לב, ז). כלומר, הקב”ה מאשים את משה במקרה של חטא העגל, בכך שקיבל את הערב רב שעשו את העגל.

מי היו הערב רב שגרמו לחטא החמור כל כך?

כשעם ישראל יצאו ממצרים, ראו מצרים רבים שמשתלם להשתייך לעם ישראל.  הם – הערב רב – לא היו גרים אמיתיים שהתחברו לתורה ולמצוות בגלל שזוהי האמת ולא באמת רצו להדבק בשכינה. זהו הטעם שבגינו הם נקראים בשם “ערב רב” ולא גרים.

משה סבר שידבקו גם הם בשכינה, אבל “האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”. כלומר הקב”ה ראה את כוונותיהם האמיתיות ושהמניעים שלהם אינם טהורים ולכן לא ראה בעין יפה שמשה קיבל אותם לתוך העם היהודי.

מאותה סיבה ה’ התייחס אליהם אחרת: “הזהר בפ’ כי תשא אומר שהערב רב לא היו בתוך הענן, אלא רק עם ישראל”. הקב”ה החליט להשאיר אותם מחוץ לענן כי הוא ידע באמת מי הם ומה הם. מאותה הסיבה הם לא קיבלו כל בוקר את מנת המן, אלא הסתפקו בשאריות שנותרו אחרי שכל עם ישראל אכל.

יותר מכך, הם עלו ממצרים יחד עם בני ישראל ולאחרי כן גררו את כולם לחטוא בחטא העגל. כל עוד משה היה במחנה הם לא העיזו פנים כנגדו. כעת, כאשר משה לא היה איתם, הם ניצלו את הרגע כדי לפנות לבני ישראל ולהמרידם נגד הקב”ה.

נשאלת השאלה מה הסיבה לכך שבני ישראל נגררו אחרי הערב רב והצטרפו לעשות את עגל הזהב?

בהמשך הפרשה, אנו קוראים (ל”ב,ל”א): “וישב משה אל ה’ ויאמר אנה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב”. מפרש רש”י: “אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו? משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצווארו ומעמידו בפתח בית זונות מה יעשה הבן ולא יחטא”.

טענתו של משה כלפי הקב”ה הייתה, בזה שבני ישראל קיבלו שפע גדול של רכוש רב מאוד וזהב בריבוי גרם להם שיעשו עגל. אילו לא היה להם הזהב, בריבוי גדול כל כך, הם לא היו יכולים ליצור דבר כזה.

ויכוח זה התחיל כבר בפרשת בא לפני היציאה ממצרים כתוב “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב”, אומר רש”י: “דבר נא אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שיקחו את הכסף והזהב”. כלומר, הקב”ה פונה למשה בלשון של בקשה (נא), כי משה מצד עצמו לא רצה בכך שבני ישראל ייקחו עימם מהמצריים את כלי הכסף והזהב.

בשלב זה התנהל ויכוח בין משה רבנו לבין הקב”ה: משה טען שריבוי הגשמיות שהקב”ה משפיע על ישראל יוריד אותם מהדרך, שהרי גשמיות היא סתירה לרוחניות. משה טען, אם כך, שקשה להיות איש רוחני כשיש לך הרבה גשמיות, לכן מוטב להשפיע להם פחות גשמיות ויותר רוחניות. בורא עולם מצידו, כפיצוי לבני ישראל על עבודתם הקשה במצרים ולאור הבטחתו לאברהם אבינו רצה שייצאו ברכוש גדול.

בדורנו זה ישנו ריבוי גשמיות בעולם. בתקופה זו עלינו לנצל את היתרון של הכסף והשפע כדי לעבוד את ה’ מתוך הרחבה. את האמצעים צריך לנצל כדי להתרחב גם ברוחניות, בורא עולם משפיע ליהודים גשמיות כדי שנעשה מזה רוחניות.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי