בפרשתנו, מסופר על הציווי לשמור את השבת. “וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם”.
הציווי על שמירת השבת נאמר כמה פעמים בתורה, [מיד בתחילת התורה מסופר על כך שה’ ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי שבת וינפש אך שם עדיין לא מופיע הציווי אלינו לשבות ממלאכתנו בכל יום שבת].
בפרשת יתרו, מופיע הציווי הרביעי בעשרת הדברות שם נאמר “זכור את יום השבת לקדשו”. כציווי ברור וגם הסבר על שמירת השבת – התורה מפרטת בעשרת הדברות, את הצורך לנוח ביום השביעי, התורה גם מוסיפה את הטעם – כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, ולכן הוא ברך את יום השבת והחליט לקדש אותו מכל הימים על ידי שביתה ממלאכה. לאחר מכן בפרשה שלנו מופיע שוב הציווי על שמירת השבת, התורה מקדישה לכך כמה וכמה פסוקים.
נשאלת השאלה, מדוע התורה חוזרת על ציווי שמירת השבת? מה חידשה התורה בפרשה שלנו, שעדיין איננו יודעים מעשרת הדברות ?
בעשרת הדברות מופיע תמיד המילה יום ליד המילה שבת, זכור את יום השבת… ויום השביעי שבת… על כן ברך ה’ את יום השבת, והסיבה היא לכאורה ברורה: השבת נמשכת יום אחד בשבוע יום חשוב אך לא יותר מיום!
לעומת זאת בפרשתנו מופיע כמה פעמים המילה שבת בלי ציון ליום השבת וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: אין כאן ציון ליום מסוים, אלא שבת ותו לא, היה מתאים לכאורה להיות כתוב ושמרו בני ישראל את יום השבת לעשות את יום השבת לדורותם ברית עולם. אם כן התורה בחרה להוריד מהשבת את המילה יום.
ה’אור החיים’ הקדוש מבאר: “עוד ירצה על זה הדרך ושמרו בני ישראל את השבת, פירוש כשישמרו אפילו שבת אחת ולאו דוקא אם ישמרו, אלא גם אם יסכימו בדעתם לעשות מצות השבת, והוא אומרו לעשות את השבת מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו לדורותם…”
ניתן היה לחשוב שהרצון לבדו איננו שווה, האור החיים מבהיר לנו: יהודי שרוצה לשמור שבת אך בפועל הוא לא שמר את כל היום כולו, היינו חושבים שהוא לא נקרא שומר שבת, התורה בפרשה שלנו משמיטה כמה וכמה פעמים את המילה יום כדי ללמדנו שגם רצון עז, וגם שמירה של חלק מהשבת (כאשר רוצים לשמור את כולה) נחשבת לשמירת שבת.
לכן התורה לא ציינה את המילה יום, כדי להבהיר שהתורה יודעת להעריך היטב את מי שמאוד רוצה אף אם הוא לא שומר את כל יום השבת.
בפרשתנו נוספה אזהרה (מצוות לא תעשה) שלא לחלל את השבת. וכן עונש מיתה למי שמחלל את השבת. לבסוף מוזכרת השבת כאות וסימן לקשר המיוחד בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. דווקא בפרשה שלנו בה מופיעים ביטויים הקשים על מי שמחלל חלילה את השבת, האור החיים נותן את ההסבר לשינויים מפרשת יתרו ולא כלימוד זכות בלבד אלא כשכר על מחשבה על שמירת השבת.
נמצינו למדים עד כמה חשוב לדייק בכל מילה ומילה בתורתנו הקדושה. התורה לא חוזרת “סתם” על הציווי לשמור שבת, למדנו רק ביאור על מילה אחת בפרשה שלנו אשר יש בה משמעות חשובה ויסודית על חשיבות שמירת השבת, והשכר על כך כבר בעולם הזה – גם אם לא יתחילו מהיום בני ישראל כולם להיות שומרי שבת במלוא מובן המילה, לפחות יסכימו בדעתם שרוצים לשמור שבת ואז מעלה הכתוב כאילו שמרו את השבת.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
