בפרשתנו אנו קוראים על משפטים ודינים שבין אדם לחברו. רוב הפרשה עוסקת בדינים אזרחיים ובבעיות שמתרחשות במעשי חיי היום יום.
אחד הציוויים המופיעים בפרשה, שמות כג: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזב לו?! עזב תעזב עמו [עזיבה מלשון עזרה וחיזוק, כמו ‘מעזיבה’ שהיא הטיט הנותנים על הגג].
כלומר התורה מדברת על מקרה מצוי, שבו אדם הולך בדרך ורואה את החמור של השונא שלו רובץ על הארץ ומוקף כולו בשקים כבדים. כנראה שאותו איש שונא, (שונא גם את החמור שלו) העמיס עליו יותר מהכובד שהחמור מסוגל לסבול וכעת החמור רובץ על הארץ עם השקים “מעל הראש” והוא לא מצליח להעמיס אותם חזרה.
כמובן, התחושה הטבעית היא “וחדלת מעזב לו”!. כאן באה התורה ומצווה אותנו לעצור הכול, לתת יד לאותו שונא ולפרוק את השקים הכבדים מעל החמור. לא מספיק לפרוק את השקים הכבדים מהחמור, אלא חובה לעזור לאותו שונא להעמיס אותם מחדש בצורה מסודרת.
התורה לא מבקשת לאהוב אותו. היא גם לא מצווה, לפחות לא בפרשתנו , “לא תשנא את אחיך בלבבך”. התורה בהחלט מכירה בכך שיש מצב שמישהו שונא אותנו ואנחנו שונאים אותו בחזרה, ובכל זאת היא מעניקה כללי התמודדות גם בתוך המצב הזה.
נשאלת השאלה, מהי הסיבה שאדם חייב לעזור לשונא שלו? הרי התורה מדגישה שהוא “שונא”, כיצד ניתן לעזור לאדם כזה בצורה אמיתית?
החכם מכל האדם אמר בספר משלי: “אם רעב שונאך – האכילהו לחם“. כלומר, לעולם אל תביא את השונא שלך למצב של ייאוש, שבו הוא עלול לאבד את הדעת לחלוטין.
בפשטות, התורה רוצה ללמד אותנו כאן את גבולות השנאה. יש דברים שלא עושים בשום אופן. גם אם אדם כועס על חברו, הרי הבהמה שלו לא צריכה לסבול מכך ובוודאי שאי אפשר להישאר אדיש כלפי אדם במצוקה.
מבאר רבינו בחיי (בראשית כא,יד), “מה שאברהם אבינו שילח את ישמעאל מהבית עם לחם וחמת מים”. כיון שהוא ידע בנבואה שצאצאי ישמעאל עתידים להיות הגרועים ביותר שבין שונאנו, הוא שילח אותו עם מעט לחם. שהרי אסור ששונא יגיע למצב של ייאוש.
בלשון אחרת: דווקא לשונא צריך לעזור במצבי מצוקה, כדי שיבין שיש גבולות של מחלוקת שלא פורצים אותם וכך הוא ינהג עימך בחזרה.
הרמב”ם כותב בהלכות רוצח סופי”ג, שיסוד מצות “עזוב תעזוב” הוא הצער של האדם, בעל הבהמה, שהתורה חששה שיעמוד לבד בצד הדרך ויבוא לידי סכנה. כך מוסיף גם ספר החינוך, שאם התורה חששה לצער בעלי חיים, כל שכן שהיא חוששת לצער של אדם.
על דרך הדרש, אחת מתורות הבעל שם טוב: ‘כי תראה חמור’ – כאשר תביט אל החומר שלך שהוא הגוף, תראה שהוא ‘שונאך’ – הוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות. ועוד תראה שהוא ‘רובץ תחת משאו’ – שהגוף מתעצל בקיום התורה והמצוות, ואולי יעלה בלבבך ש’חדלת מעזוב לו’ – להתחיל בסיגופים כדי לשבור את החומריות. הנה, לא בזו הדרך ישכון אור התורה, אלא ‘עזוב תעזוב עמו’: לזכך את הגוף ולא לשברו בסיגופים.
המצווה של “חמור שונאך” נוגעת באחת ההתמודדויות החשובות, מה עושים עם תאוות הגוף החומריות, שמושכות אותנו חזק לתוך העולם הזה.
באה התורה ואומרת שעלינו להרגיל את הגוף לחיי תורה ומצוות. כלומר, על הגוף לקחת חלק במאמץ ההתקרבות אל ה’. דהיינו שהגוף עצמו יבקש להתעלות ולהזדכך ומצווה עלינו לסייע בכך על ידי שיתופו בחוויה הרוחנית בחיינו.
לשתף את הגוף בכל מעשה מצווה. במקום לשבור אותו, עלינו דווקא לדאוג שגוף שלנו יהנה מחיי התורה ומצוות. כך שהוא עצמו ימשוך אותנו לבית הכנסת.
החיים של יהודי הינם להאיר אותו בחום יהודי.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
