בפרשתנו אנו קוראים על המצוות שניתנו לעם ישראל. לאחר מתן תורה ועשרת הדיברות. כעת אנו קוראים על 53 מצוות שרובם ככולם הם מצוות שבין אדם לחבירו. מצוות הגיונות ושכליות, המובנות מאליהן.
במצוות הצדקה, המוזכרת בפרשה, מתואר סדר עדיפות באשר לנתינת הלוואה. התורה אומרת “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליון נשך”, אומר רש”י שכאן התורה מגדירה את סדרי העדיפויות של אופן מילוי מצות צדקה, מי קודם למי: “עמי ועובד כוכבים- עמי קודם, עני ועשיר- עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת- עניי עירך קודמין”.
בכל הקשור לסוגיית העזרה לזולת, נשאלת השאלה למי ראוי לעזור ראשון?
הרי כולם צריכים עזרה כזו או אחרת. אומרת התורה שבראש ובראשונה כאשר האדם נתון במצב בו עליו לבחור למי לסייע, מבארת התורה את הסדר שצריך להיות.
בתוך העם היהודי העני קודם לעשיר, ובקרב העניים, עניי עירך קודמים לכולם. במצות צדקה זכינו אפוא שהתורה תכתוב ותנחה אותנו במפורש מה הם סדרי העדיפויות בנתינה.
במידה והתורה לא הייתה מנחה אותנו במפורש, לאו דווקא שהיינו מגיעים לידי אותה מסקנה שעניי עירך קודמין. להיפך, שאנחנו שומעים על יהודי עני שגר במרחקים, טבע האדם לרחם עליו יותר ולסייע לו קודם מאשר עניי עירו.
מכאן מלמדת אותנו התורה כלל חשוב בהתנהלותנו, קודם כל צריך לדאוג לסביבה הקרובה אלינו, מתוך תחושת אחריות ואחרי כן לסביבה הרחוקה יותר.
ובהוספה קטנה, בהמשך הפסוק, ‘לא תשימון עליו נשך’ , פירושו אל תתבע ממנו ריבית לאחר שהלווית לו, כי כך אתה מנצל את מצבו שהיה צריך הלוואה בכדי להרוויח ממנו, ואז כבר אין כאן נתינה אמיתית אלא כוונת רווח.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
