בפרשת כי תבוא אנו מצווים לחגוג את מה שקיבלנו בחיים. בעוד שעד כאן דיברה התורה על שמחה בימי חג ומועד, פרשת כי תבוא מצווה לשמוח בגידולי הקרקע בהם נזכה בעת הכניסה לארץ.
הפרשה פותחת עם מצוות העלאת פירות הביכורים לירושלים ותכלית המצווה היא “לשמוח בכל הטוב“, לחגוג את ההצלחה שזכינו לה ולתת הודאה לקב”ה עליה.
מצוות ה”ביכורים” מחייבת את העוסק במצווה ליטול גמי (סרט) ולסמן את הפירות הראשונים מגידולי הקרקע שלו משבעת המינים שהחלו להבשיל. כאשר הפירות מבשילים הוא אוסף אותם לסל וממתין עד שיתקבצו עוד מבני עירו וכולם עולים ביחד לירושלים בשיר ובזמרה. בדרך יוצאים לקראתם כל בני העיירות היושבים על תוואי הדרך ויוצאים לשיר ולשמוח איתם עד שמגיעים לירושלים .
בכניסתם העירה, היו הכוהנים יוצאים לקראתם ומובילים אותם בכבוד גדול להר הבית. שם מוסרים את הכלי עם הפירות לכהן, ובעל הפירות אומר פרשה מיוחדת בשם “מקרא ביכורים”, שבה מודה לה’ על כל החסדים שהביאוהו עד הלום.
פרשת ההודאה אותה קורא בעל הפירות סוקרת את צרות העם היהודי בעבר ואת חסדי המקום שהביאנו עד הלום לטעת שדה וכרם בארץ ישראל. 1.הצרות שעולל לבן ליעקב, “ארמי אובד אבי” שהוא לבן הארמי 2. הקשיים שעברנו בשעבוד מצרים.
כיצד כל זה קשור להודאה על הביכורים? ולמה בוחרים דווקא את שני האירועים הללו?
התורה מצווה לחגוג את הבאת הביכורים. זאת כדי לפתח צורת גישה רחבה שרואה את כל הפלאים של החיים. האדם בטבעו נזכר בעבר ומשווה את חייו בהווה למצבו אז, ולכן טבעו הוא להתרגש שבעתיים מחוויה מתקנת. כאשר חווה בזמנו כישלון בפרויקט מסוים ואחר כך זוכה לתקן ולראות הצלחה באותו עניין עצמו, התפעלות הלב שלו כפולה.
עומד יהודי שזכה להגיע לארץ ולהתיישב בה בקביעות עד שהוא נוטע עץ ומביא פירות ביכורים. ואז הוא נזכר בשני אירועים קודמים שהוא היה כה קרוב לזה ולא זכה. פעמיים בהיסטוריה לפני ההגעה לארץ, יהודים היו במצב של מגורים ממושכים במקום אחד וכמעט השיגו שם קביעות ורוגע – ואז נאלצו להסתלק משם. פעם היה יעקב בבית לבן, הוא גר שם עשרים שנה רצופות, נולדו לו אחד עשר ילדים והתעשר – אך לבן הציק לו והוא נאלץ לברוח. ושוב היו בני יעקב במצרים, גרו שם למעלה ממאה שנה והיו בטוחים שהגיעו לחוף מבטחים וקפץ עליהם רוגז פרעה.
לכן ברגע הזה הוא נזכר דווקא בשני האירועים הללו והם המעוררים אצלו ביתר שאתאת רגש הכרת הטוב על מה שזכה לו.
מתוך הפלא הזה עלינו ללבוש משקפיים חדשות ולסגל ראייה לכל הטוב שזכינו לו, השגרתי ושאינו שגרתי. בכל ברכה שאנו מברכים על כוס מים לדוגמא, אנו הופכים את המבט על החיים ובמקום להתלונן על מה שחסר, חוגגים את מה שיש.
המזמור “יודו לה’ חסדו, ונפלאותיו לבני אדם?” הרי המילה “חסדו” היא לשון יחיד ואילו המילה “נפלאותיו” היא לשון רבים, ולכן או שהיו אומרים ‘יודו לה’ חסדיו’ או שיאמרו ‘והפלא שלו לבני אדם?’. אך מתוך שאדם מודה על “חסדו”, על חסד גדול אחד שכולם רואים שהוא נס, הוא מתרגל לראות את “נפלאותיו”, את כל הפלאים שמקיפים את חייו בשגרה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
