בפרשתינו מסופר על המאבק של יצחק אבינו להמשיך ולחפור בארות כנגד התנגדות הפלשתים. מצד אחד יצחק חי הכי הרבה שנים בין האבות ובעוד שאברהם חי 175 שנים ויעקב 147 שנים, יצחק האריך ימים יותר מהם וחי 180 שנה. מצד שני, התורה כמעט אינה מספרת עליו. בעוד שאברהם זוכה לשלוש פרשיות (לך לך, וירא, חיי שרה) ויעקב זוכה לחצי חומש (מפרשת ויצא עד סוף הספר), יצחק זוכה לפרשת אחת בלבד (תולדות). הסיפור המשמעותי ביותר של יצחק הוא חפירת הבארות.

בממלכת גרר, אברהם חופר בארות. אברהם חופר למצוא מי תהום מתחת לפני השטח ומקים מעליהם שלוש בארות מים כדי להשקות את האדם והבהמה. בין אברהם לעבדי אבימלך, מלך גרר, פורץ סכסוך גבולות והם טוענים שהבארות נחפרו בתוך השטח של גרר, עבדי המלך גוזלים את הבארות מידיו, אבל אברהם לא נכנע ופונה אל המלך. אבימלך מסכים לו והם כורתים ברית שלום. 

26 שנים חולפות בגרר עד שאברהם מחליט לעזוב ולחזור לחברון, ואז מגיעה הנקמה של הפלשתים. הם סותמים את הבארות ובעצם משכיחים את טביעת החותם של אברהם בארצם.

תורו של הדור הבא מגיע ויצחק ורבקה מחליטים ללכת שוב אל ממלכת הפלשתים בגרר. יצחק זורע בארץ ההיא ורואה ברכה בעמלו ושוב הפלשתים מקנאים במהגר הזר שפלש לארצם ואבימלך מבקש ממנו לעזוב את המקום .

לפני שעוזב יצחק מתעקש לחפור שוב את שלוש הבארות שחפר אביו ולקרוא להם באותם שמות שקרא להם אביו. אחרי  זה הוא עוזב את המקום ועובר לנחל גרר . 

אם כן, מה מסתתר בסיפור הבארות? כיצד הוא מסמל את תרומתו המכרעת של יצחק לשימור המהפכה של אברהם? 

ספר הזוהר מוצא כאן הרבה יותר מקידוחי מים. לפי פרשנות הזוהר, סתימת הבארות של אברהם היא רמז להפסקת פרויקט חייו של אברהם: הנחלת האמונה להמונים. סתימת הבארות הייתה סמל לכך שהאנשים שהתגיירו בעקבות אברהם חזרו לסורם ולכפירתם. ואילו הצלחת החפירה של יצחק מסמלת את ניצחון המהפכה בדור השני: דווקא בעקבות עבודת יצחק, הצליחה המהפכה של אברהם להכות שורש ולהגיע אל הדור השלישי. 

העובדה שבארות אברהם נסתמו בעוד שבארות יצחק לא נסתמו, מסמלת את העובדה המדהימה כי יצחק היה זה שהפך את המהפכה של אברהם לבת קיימא. 

התכונה שמפגין יצחק היא התכונה שהיא אולי החשובה ביותר בדרך להצלחה: התמדה. העקשנות להמשיך בכל בוקר מחדש, זה מה שאומרת עליו התורה: “וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו … ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו“. אומנותו של יצחק היא העקביות, היכולת להמשיך את מה שאבא עשה, יום יום, בימי החורף כמו בימי הקיץ.

יצחק לא ניצח עם מלחמות אלא עם התמדה בשגרה. הוא חפר שוב באר ושוב באר ושוב חפר. וכעת מובן לגמרי מדוע הבארות של יצחק לא נסתמו: כי אי אפשר לנצח עקביות. האויבים התעייפו בשלב מסוים ואילו העקביות של יצחק לא פסקה. 

יש לומר כי הסוד העמוק של יצחק הוא ביצירת הרגלים שמשקפים את המהפכה של אברהם. יצחק עיצב סגנון התנהגות קבוע שמשקף את אמונת אברהם. מדי בוקר היה יוצא אל הבאר, מברך את ה’ בעצמו ומעודד אנשים אחרים לברך, ושוב בבוקר שלמחרת.

זה בעצם הרעיון העומד מאחורי ההלכה: ההלכה היא קבוצת הרגלים שמעצבים סגנון התנהגות קבוע. האדם אינו מה שהוא מאמין, אלא מה שהוא עושה. ההרגלים הופכים להיות האדם עצמו והם אינם נעלמים לעולם. וזה בדיוק היה המסר של יצחק: הוא החל שלב נוסף בהפצת האמונה, בה הקשר עם ה’ עוצב לתוך הרגלים קבועים.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי