תקיעת שופר –טעם המצווה וקיומה
ההיסטוריה היהודית סיפקה לנו מחלוקות אין-ספור בתחומים רבים ומגוונים, וכפועל-יוצא מכך יש לעם ישראל נסיון רב בעשיית פשרות.
אנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, וכידוע שהמצוה העיקרית של ראש השנה היא תקיעת שופר. רק על המצוה הזאת של תקיעת שופר היו כמה מחלוקות בתוך עם ישראל.
כשמקשיבים לתקיעת השופר שומעים סוגים שונים של קולות; בתחילה קול אחד ארוך, לאחר-מכן קולות קטועים, ומי שמקשיב היטב שם לב שבתחילה משמיעים שלשה קולות איטיים, ולאחר מכן רצף של קולות רצופים. העומד מהצד אינו מסוגל להבין לשם מה נועד כל זה?
עשוים לחשוב שמשמיעים סוגים שונים של קולות כדי שקול השופר לא יהיה חד-גוני ומשעמם, ולכן מחליפים את הקולות כדי לרענן ולגוון את התקיעות.
לאמיתו של דבר, בתלמוד ישנם דיונים ארוכים בנושא זה. כפי שאנחנו יודעים, הכל מתחיל מן התורה. כתוב בתורה את המילים “יום תרועה”, ומתרגמים שהכוונה של המילה “תרועה” היא “יבבה”.
כולם מסכימים שהשופר מבטא קול פנימי של אדם שצועק ובוכה אל הקב”ה. השאלה היא איזה סוג של קול השופר מבטא בצורה הכי הולמת והכי ונכונה את היבבה הזאת. האם זה ה”שברים” או ה”תרועה” המסורתי, כלומר, אנחה עמוקה שיוצאת מלבו של אדם שנאנח מעומק לבו מרוב צער, ואם כן מדובר בקול יחסית ארוך אבל פחות תדיר. או שמשמעות המילה ‘יבבה’ היא בכיה, ואז יש להשמיע קול כמו יללה עם הרבה נשימות קצרות באמצע.
בעם ישראל היו שני מנהגים; היו כאלה שהיו משמיעים שלשה “שברים”, והיו אלו שהשמיעו קול של יללה שהוא ה”תרועה”.
בתקופת התלמוד, לפני אלף שבע-מאות שנה לערך, התחלקה הארץ ליהודה וגליל, וצפון ולדרום. בצפון הארץ שבו נוסדה המשנה שכנו היהודים האותנטיים, ולכן שם נהגו להשמיע אנחות, שברים.
בדרום הארץ בתקופת הברייתא, נהגו לבכות בצורה אחרת, עם נשימות קצרות, ולכן שם השמיעו קול “תרועה”.
עד שהגיע רבי אבהו. הוא חי במאה הרביעית לספירה, בתקופה שבה הרומאים שלטו בארץ. הוא היה מנהיג מקובל על כל חלקי העם. הוא קבע את מקום מגוריו בקיסריה ששם ישבה הנציגות הרומאית הבכירה, הוא קשר קשרים מוצלחים וטובים עם הממשל במקום, וניצל את קשריו כדי להגן על היהודים שהתגוררו אז בארץ וסבלו רבות מהממשל הרומאי.
רבי אבהו החליט בין השאר שראוי לאחד את כל חלקי עם ישראל בנושא של תקיעת שופר.
הוא רצה לקבוע מנהג אחיד שכל היהודים ינהגו בו בכל מקום בעולם. מספרת הגמרא “איתקין רבי אבהו בקיסרי תקיעה, שלש שברים, תרועה, תקיעה” (ר”ה ל”ה, א).
גישתו של רבי אבהו התחשבה בכל המנהגים הקיימים וכדי שלא לפגוע ברגשות של אף אחד קבע שיש לאחד את שני המנהגים: בהתחלה יש להשמיע קול של “שברים” כמנהג אנשי הגליל, ולאחר מכן קול “תרועה” כמנהג אנשי הדרום, “ולהוי כדין וכדין”.
דוקא רבי אבהו אשר קבע את מקום מגוריו בקיסריה, בין הצפון לדרום, יכול היה לאחד את שתי השיטות.
אנשי הצפון המשיכו במנהג אבותיהם אלא רק הוסיפו את התקנה של רבי אבהו. וגם אנשי הדרום המשיכו לתקוע בשופר כמנהג אבותיהם, אלא שהוסיפו את תקנתו של רבי אבהו.
התוצאה של כל המהלך הזה היא, שעד עצם היום הזה תוקעים גם כמנהגם של אנשי הגליל: “תקיעה, שברים, תקיעה”, וגם בצורה שבה תקעו בדרום: “תקיעה, תרועה, תקיעה”, וגם מאחדים את שתי השיטות ביחד כפי תקנתו של רבי אבהו: “תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה”
מכאן נמצאנו למדים מהו המושג האמיתי של ‘פשרה’ ביהדות. כאשר מדברים על ‘פשרה’ אין הפירוש שיש לוותר קצת על המנהג שלך וגם השני יוותר קצת על המנהג שלו, שהרי אז נוצר מנהג חדש לגמרי שלא היה קיים מעולם. משמעותה של ‘פשרה’ היא, שאני אמשיך לנהוג את המנהג שלי, ובתור הוספה – שנועדה כדי לעשות שלום ואחדות בעם ישראל – מוסיפים גם את המנהג השני.
