פרשתינו מכונה בפי העם בשם “פרשת התוכחה”. שכן היא פותחת בסידרת ברכות וקללות למי שיעשה את רצון ה’ ולהיפך. התורה מבטיחה שכר מדהים – כל מה שהאדם יכול לרצות ולבקש – עבור מי שיילך בחוקות ה’, וגם להיפך, עונשים נוראים למי שיפר את רצון ה’.

הפרשה בנויה בסדר של חמש ברכות ראשיות מול חמש קללות ראשיות:

2. אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו – 1: הצלחת האדמה: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. 2. שלוה בארץ: ונתתי שלום בארץ והשבתי חיה מן הארץ. 3. נצחון על האויבים: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. 4. צמיחה דמוגרפית: והפריתי אתכם והרביתי אתכם. 5. השראת השכינה: ונתתי משכני בתוככם … ואולך אתכם קוממיות.

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל מצות ה’ – 1: מחלות: והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת. 2. רעב: ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה … ולא תתן ארצכם את יבולה. 3. חיות רעות: ואם תלכו עמי קרי … ויספתי עליכם מכה … והשלחתי בכם את חית השדה. 4. חרב אויב: ואם באלה לא תוסרו לי … והכיתי אתכם שבע על חטאתיכם והבאתי עליכם חרב נקמת. 5. חורבן וגלות: ואם בזאת לא תשמעו לי … ונתתי את עריכם חרבה… אלה החקים והמשפטים.. ביד משה.

כל הברכות והקללות מדברות על העולם הזה. מי שיעשה טוב, יזכה בחיים גשמיים טובים ומי שיעשה את ההיפך – יסבול מחיי סבל.

נשאלת השאלה, מדוע מבטיחה התורה ברכה רק בעולם הזה למי שיציית לרצון ה’? למה לא נזכר בתורה הטוב הצפוי לנו בעולם הבא, גן עדן, כמו שנזכרו היעודים הגשמיים?

מבאר האבן עזרא : אנשים גשמיים אינם מתרגשים מהבטחה ערטילאית על גן עדן, וקשה להשפיע עליהם בעזרת זה. לכן התורה מעדיפה לדבר על ייעודים מוחשיים כמו פרנסה ובריאות, שהם משפיעים על כל אדם לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. כלומר התורה ניתנה לכל עם ישראל, ודברי העולם הבא לא נתפסים ומובנים לכולם.

הרמב”ם מבאר באופן אחר: “בכלל, התורה אינה רוצה לדבר על שכר המצוות!. שכן האדם אמור לעשות את רצון ה’ בקבלת עול ולא על מנת לקבל פרס. ולכן היא אינה מזכירה את הגן עדן. ומה שמבטיחה כאן הבטחות גשמיות, אין זה בתור שכר, אלא רק בתור תנאי עבודה. התורה מבטיחה שאם האדם ישמור את מצוות ה’ – יזכה בחיים טובים כדי שיוכל להמשיך לחיות בעולם הזה ולקיים מצוות.

דעת הרמב”ם, שכל אלו היעודים אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה הם מדברים מענין הסרת המונעים בלבד … שאם תשמור מצותי, אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחליים ורעב באופן שתוכל לעבוד את ה’ בלי כל מונע. אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן, כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר ההוא או יראת העונש.

לכן התורה התמקדה בשכר בעולם הזה, מאחר וכאן על ידי קיום המצוות עושים נחת רוח למעלה.

תורת ישראל היא תורת החיים ולא תורת המות. היהדות טוענת כי העולם האמיתי הוא כאן ולא למעלה. ההנאה הכי גדולה של הקב”ה היא, כשיהודי חי בעולם הזה, בין גשם וחומר והוא מתעלה על עצמו ומקיים מצוות בחפצים גשמיים. הוא מקדש את החומר ומגלה בו רובד נוסף של עילאיות.

רק היות שהעבודה כאן קשה, והאדם אינו רואה את התועלת הרוחנית במאבק שלו, לכן מבטיחים לו בסוף, עלייה לגן עדן כדי שיוכל לראות ולהרגיש את מה שפעל בעולם הזה. אך כל זה הוא רק הרגשת העונג של האדם ואין לה חשיבות כלל לעומת עצם העונג האלקי ממעשה המצוה בעולם הזה.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי