במדבר תשע”ה

בפרשתינו אנו מתחילים לקרוא את חומש במדבר שבו מסופר באריכות על ארבעים שנות נדודים של עם ישראל במדבר.

עם ישראל שהה במדבר במשך ארבעים שנה בעקבות הסיפור עם המרגלים. הקב”ה רצה להכניס אותם מיד לארץ ישראל, אבל הם באו והציעו למשה  לשלוח מרגלים שיבדקו את המצב בארץ כנען. המרגלים חזרו עם מסקנה שלא ניתן לנצח את יושבי כנען. כל העדה התקהלה על משה ואהרן וצעקו עליהם שהם לא רוצים להכנס ארצה, ואכן אותו הדור נענש ומת במדבר ורק הדור הבא אחריו נכנס לארץ.

שהקב”ה הוציא את בני ישראל ממצרים, הדבר היה בדיוק ברגע שהוא רצה בכך, ואז הם “גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם” (שמות יב, לט). כדברי רש”י על הפסוק “ויהי בעצם היום הזה מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין” (שמות יב, מא).

מיד לאחר קריעת ים סוף כתוב “ויסע משה את ישראל מים סוף” (שמות טו, כב) ואומר רש”י: “הסיען בעל כרחם”, למרות שהיו עסוקים בביזת הים ובכל זאת לא התעכבו ולא חיכו.

נשאלת השאלה, ממתי בורא עולם משנה את התוכניות שלו לעם ישראל על פי התלונות שמגיעים מהם? האמנם רעיון הכניסה לארץ נדחה מפני תלונותיהם של עם ישראל?

מדרש תנחומא בתחילת פרשת בשלח אומר דבר נפלא: “אמר הקב”ה אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין את התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן”.

כלומר השהות המתמשכת במדבר היתה חלק מהתוכנית: אם עם ישראל היה נכנס מיד לארץ ישראל הם היו נלחמים בכדי לכבוש את הארץ ולאחר מכן כל אחד היה מקבל את השדה והכרם שלו ולא היתה להם הזדמנות לעולם ללמוד תורה. לפיכך הקב”ה – בכוונה תחילה – עיכב אותם במדבר במשך ארבעים שנה כדי שיהיה להם זמן ללמוד תורה.

במדבר היה להם לחם מן השמים ומים מבארה של מרים, ענני הכבוד הגנו עליהם. לא היתה להם כל דאגה גשמית וחומרית והם יכלו לשבת במנוחה וללמוד תורה. זהו הפירוש הפשוט של מאחז”ל “לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן” (מכילתא בשלח טז, ד), מדוע דווקא להם? כי היה להם הזמן והאפשרויות ללמוד תורה ללא כל דאגות.

בנוסף לכך, מצינו מאפיין נוסף שהיה להם במדבר. לא רק שהם לא היו צריכים לדאוג לאוכל ולשתיה, אלא יתרה מזו: במדבר כולם היו שווים. לא משנה כמה רכוש היה לך – כולם קיבלו מנה שווה של מן כפי שקיבל כל אחד אחר. רק במצב זה אנשים היו יכולים לשבת להתרכז ולהצליח בלימוד התורה.

כיצד הדבר נוגע לנו בשעה שאנו טרודים בחיי היום יום, ומוטרדים מענייני פרנסה ושאר התעסקויות למינהם?

התשובה היא שלשם כך הקב”ה נתן לנו את השבת. כמו במדבר, כך ביום השבת האוכל מוכן כבר מיום שישי, אסור לעסוק בשום עבודה או מלאכה, אסור לבשל, לכבס, או לערוך סידורים אחרים, אלא “כל מלאכתך עשויה”, יהודי בשבת חי “בתוך ענן הכבוד” כי אין לו שום דאגות בעולמו.

גם החילוקים בין אנשים מתבטאים בששת ימי המעשה, אחד מרויח יותר והשני פחות, כולם מתפללים ביחד ויושבים בקידוש בצוותא ולומדים תורה יחד. וזה מודגש גם בעשרת הדברות “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” (דברים ה, יד). אבל בשבת כולם שווים.

שבת הוא היום שבו יהודי דומה לאוכלי המן במדבר, ביום זה הוא שרוי תחת ענני הכבוד. ניתן לו פנאי להקדיש ללימוד התורה, יום בשבוע ניתנת לנו ההזדמנות המיוחדת לטעום מעין עולם הבא.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי