בהעלותך תשע”ה

בפרשתינו השבוע קוראים על האופן בו עם ישראל נפרד מהר סיני ויצא לכיוון הארץ המובטחת. הדבר התרחש בתאריך כ’ באייר, שנה וקצת אחרי יציאת מצרים, עלה הענן מעל המשכן והעם יצא לדרך.

לאחר שמשה מינה את 70 הנביאים לעזור לו לנהל את העם, ובמיוחד את השניים הנכבדים ביניהם, אלדד ומידד, הייתה שמחה גדולה במחנה. ציפורה ביטלה את השמחה ואמרה: ‘מסכנים נשותיהם של אלו, כיון שעכשיו בעליהן יפרשו מהן, כמו שבעלי פרש ממני’.

מרים שמעה שמשה פרש מאשתו, בניגוד למצווה הראשונה בתורה – להקים משפחה!, היא קראה מיד לאחיהם האמצעי, אהרון הכהן, וסיפרה לו את הדברים. מרים הוסיפה וטענה, כי מן הסתם משה עשה זאת כי הוא נביא, אבל גם אנחנו נביאים ואף אחד לא ביקש מאיתנו לפרוש מבני זוגנו. בכך דיברה מרים לשון הרע נגד משה.

לאחר מעשה זה, התורה חורגת ממנהגה ומתייחסת באופן ישיר לאישיותו של משה רבינו. “והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב,ג) כלומר משה רבינו היה עניו בתכלית יותר מכל בני ישראל.

זאת למרות שמשה עלה שלוש פעמים לשמים וחי שם באופן נשגב כמו מלאך אלוקי. הרי הוא שקיבל תורה מסיני והקב”ה לימדו תורה ארבעים יום וארבעים לילה. לפני זה הוא הוציא את בני ישראל ממצרים, וה’ אמר לו ‘גם בך יאמינו לעולם’.

נשאלת השאלה, כיצד היה יכול להיות בו זמנית, עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, ומאידך אדם נשגב כל כך שלא היה כמותו ולא יהיה?

אגרת הרמב”ן: אפרש לך איך תתנהג במידת הענווה … כל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. אם חכם או עשיר הוא ממך – עליך לכבדו, ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו – חשוב בלבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואילו אתה – מזיד [משום שאתה חכם ממנו].

לדעת חלק מהמפרשים, זאת מהותה של הענווה: ההכרה התמידית בכך שאתה לא בסדר, כיון שאתה לא עושה מספיק ביחס ליכולות שלך. הענווה, למעשה, נובעת מהמחשבה על מה שאתה לא עושה, על הדברים שאתה חסר בהם.

אולם, בעומק יותר, ניתן לבאר, שהדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם הוא, שיפחית בערך עצמו. שיראה את עצמו כאיש גרוע ולא שווה.

הענווה איננה נוגדת את ידיעת המעלות, אדם גדול אינו מתעלם מהכישרונות שלו או משכנע את עצמו שהוא לא שווה כלום, אלא יודע היטב את הגדולות שלו, אך בד בבד זוכר שנולד איתן. כיון שכך, הוא לא עושה מעצמו ענין, שהרי הגדולה איננה שייכת לו. אדרבה, ידיעת המעלות גורמת לו להיות מלא בתחושת רצינות ואחריות, שהוא אכן יגשים את הציפיות של זה שנתן לו את המתנה.

משה רבינו ידע את הטוב שלו שהוא גבוה במעלה מכל אדם, מפני שידע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מלמעלה, וחשב שאילו היו הכוחות הללו אצל אדם אחר, היה אפשרי שיממש את הכוחות יותר ממנו.

זה המקום בו צריך להיזהר מענווה מוטעית, שיש בה ביטול הערך העצמי:

כתר שם טוב קמה: שרוב ענוותנותו של האדם, גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך. שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם [כמותו] גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות…וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו והילוכו עושה רושם למעלה.

נמצא שכשם שצריך לדעת חסרונות עצמו, כך צריך לדעת מעלות עצמו. הבעש”ט מורה לשים לב לגודל המשמעות שלך, שכל דיבורך עושה רושם למעלה.

בדורנו אנו, הדרך להמריץ אנשים לעשות ולהתקדם היא רק דרך הכרת ערך המעשים שלהם ויכולתם להשפיע על כללות המציאות. על האדם להסתכל על עצמו מלא חיוניות, להכיר ביכולות שלו ולשאוף לממש אותם במשך ימי חייו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי