בהעלותך תשע”ד

בפרשת השבוע אנו קוראים על הציווי שמקבל משה מאת השם להורות לאהרון להדליק את המנורה שהייתה במשכן. “וידבר ה’ אל משה”, “דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”.

אהרון מצטווה להדליק את קני המנורה, אל מול הנר האמצעי, שאינו אחד מהקנים אלא בגוף המנורה, כלומר שכל ששת הקנים יפנו לכיוון הנר האמצעי שהוא גוף המנורה.

במשכן, שעימו צעדו בני ישראל לארץ, המנורה הייתה ממוקמת בצד דרום. אמרו רז”ל: “הרוצה להחכים ידרים…וסימניך מנורה בדרום”. דהיינו, שהמנורה קשורה עם עניין החכמה. כך גם התורה הינה חכמה נעלית לעומת כל שאר החוכמות: “היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים” (בבא בתרא כה,ב) וידוע שעניין התורה שייך למשה, שהרי “משה קיבל תורה מסיני..” , כמו שכתוב “זכרו תורת משה עבדי”, לכן התורה “נקראת על שמו” .

נשאלת השאלה , מהו הטעם שהציווי על הדלקת המנורה הוא לאהרון דווקא, בה בשעה שעניין המנורה רומז  לתורה שזהו עניינו של משה ?

בפשטות, ניתן לומר שמאחר ואהרון נבחר לתפקיד של הכהן, הוטל עליו התפקיד של הדלקת המנורה, כחלק מהמלאכות שנתבקש לעשות בעבודתו במשכן.

בהעמקה, ניתן לומר שהטעם בציווי של הדלקת הנרות הופנתה לאהרון דווקא, מאחר והוא מייצג את עבודת התפילה וכדי שהתורה תהיה באופן של “תורה אור”. הכוונה היא לכך שיש להתחיל בלימוד התורה רק אחרי תפילה, שהרי רק אז היא מאירה אצל האדם מאחר ובה הוא מבקש: “נפשי כעפר לכל תהיה ואז פתח ליבי בתורתך”. כלומר, בעבודת התפילה האדם מבטל את עצמו, או אז ליבו ומוחו פתוחים לקבל ולהכיל את התורה.

טעם נוסף בהוראה זו לאהרון הינה בהיותו, כדברי המשנה: “אוהב שלום רודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. מתוקף כך, תפקידו היה גם בבחינת ‘שושבינא דמטרוניתא’ (ספר הזוהר), שפירושו הוא ‘שושבין המלכה’. דהיינו להעלות ולרומם את בני ישראל לדרגה רוחנית גבוהה יותר, המשולים לכלה המובלת אל חופה. דבר זה מוסבר על ידי הדלקת נרות המנורה בבית המקדש, המשולים לסוגים השונים בנשמות ישראל. עניינו של אהרון הוא להעלות את הנרות “מלמטה למעלה” ולהדליקם שיהיו מאירים אל מול פני המנורה, היינו שיתאחדו כולם לעשות רצון השם.

כידוע, המנורה כוללת: כלי, פתיל, שמן, ואור. הנר נחשב רק הכלי שדרכו מאיר האור. כלומר, כשם שנר לא יכול למלא את ייעודו עד אשר מדליקים אותו, כך גם תוכן הציווי בפרשה: “בהעלותך את הנרות”, מתייחס לכך שאין להסתפק במציאות של הנר בלבד, אלא צריך להדליקו שיהיה דולק ומאיר.

ההוראה מכל האמור היא, כי לא די בלימוד התורה עצמו, אלא היא צריכה להיות “תורה אור”, דהיינו, תורה שמאירה. בלימוד עלול להיווצר מצב בו יהודי לומד תורה אומנם בהבנה והשגה, אבל היא אינה מאירה אצלו. זאת מאחר ולעיתים העיסוק השכלתני בלימוד וההישגים סביב הידע הנלמד כמו מסנוורת את הלומד ומייצרת בקרבו את התחושה שהשיג את מירב הידע התורני הקיים, כאשר למעשה הוא עלול לפסוח על היסודות עליהן מושתת לימוד התורה והוא “הביטול העצמי” שמושג על ידי התפילה. דבר זה נדרש על מנת ש”ליבו ומוחו יהיו פתוחים” לקבל ולהכיל את מה שהתורה מעניקה.

כשאדם מקדים תפילה ללימוד התורה, הוא מבטא בכך את רצונו להיות כלי להשגתה. בדומה לנרות המנורה בבית המקדש שהאירו גם את העולם, כך התורה צריכה לפעול ולהאיר גם אצל הזולת (החל מבני משפחתו של הלומד) ועד לעולם כולו, כמאמר רז”ל: “משם יצא אורה לכל העולם”.

כאשר יהודי מתייגע בכל כוחו להיות נר להאיר, אז נמשך לו מלמעלה עניין האור בלימוד התורה, כפי שבמעמד קבלת התורה שניתנה לנו בחג השבועות ניתן לנו הכוח ללמוד מתוך “ביטול”.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי