שלח תשע”ה

בפרשתינו מסופר על חטא המרגלים, שמתרחש לאחר תקופה של ארבעה עשר חודשים במדבר, שבהם יצאו ממצרים; קיבלו את התורה והקימו את המשכן. כעת נותר להם להשלים את המשימה ולהגיע אל הארץ המובטחת, ארץ הקודש.

בני ישראל התקדמו לכיוון הארץ וחנו למנוחה קצרה במדבר פארן. ביום כ”ט סיוון, ניגשה קבוצת אנשים למשה רבינו: “ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהן”. כלומר, נשלח אנשים לאסוף מודיעין על הארץ כדי למצוא את המקום הכי נוח לכבוש אותה.

משה בחר 12 אנשים למשימה. הם יצאו לדרך ביום כט בסיון וחזרו אחרי 40 יום, בערב תשעה באב. מיד כשהם הגיעו אל המחנה, התחלקו לשתי קבוצות: עשרה מול שניים

עשרת האנשים כינסו את העם וסיפרו, למרבה הצער, על בשורות נוראות:

הארץ הזו משונה ומפחידה; הפירות שלה ענקיים וגרים שם אנשים עצומים, “נפילים” שאין שום דרך לנצח אותם. כלומר הבה נשכח מהמחשבה לעלות לשם כי “חזק הוא ממנו”!.

כך למעשה, מלבד כלב ויהושע שניסו להציג עדות שונה על המצב בארץ, עמדו עשר,  שנקראים בפרשה “עדה רעה”.

מכאן מקור ההלכה שלמדו חז”ל שכל עשרה מישראל בהצטרפם נחשבים “עדה” שלמה. היינו שלכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה אנשים.

נשאלת השאלה, מדוע למדו חז”ל את הכלל מעשר בני “העדה הרעה”, ש”כל דבר שבקדושה צריך עשרה”!? ולא ממקור שמופיע בהקשר חיובי דווקא?

עצם כך שהגמרא לומדת על חשיבות המניין, לכל דבר שבקדושה, דווקא מהמרגלים, רומז על כך שחטאם לא היה במובנו הפשוט. בבסיס העניין עמד “דבר שבקדושה”. כלומר החשש שלהם מפני הכניסה לארץ, היה ביסודו חשש רוחני ונכון. אלא שטעו בחשבם שהדרך (הנ”ל) שבחרו בה היא הדרך העיקרית בעבודת ה’.

בורא עולם  סיפק צרכיהם במדבר ע”י המן, לחם מן השמים; המים מבארה של מרים וע”י ענני הכבוד שליוו אותם והרגו את הנחשים והעקרבים וגיהצו בגדיהם וכו’. הרי זוהי הדרך האמיתית ללמוד תורה ולהיות דבוק בה’. כמאמר רשב”י אפשר אדם חורש כו’ וזורע כו’ תורה מה תהא עלי'”. כלומר, הם חשבו שזוהי התכלית הסופית.

למרות שהם טענו כי הם פוחדים מעמי הארץ, נדמה כי היה זה רק סיפור כיסוי. בתוך תוכם הם פשוט לא רצו לעלות לשם. הם ניסו בכל כוחם להיאחז באדמת המדבר, שכן הם חשו חרדה מהמעורבות בחיי העולם הזה, מהמעבר לחיי החולין, לתוך חיי העבודה בארץ.התובנה הזו גרמה להם לחשוש כי הם לא יוכלו להמשיך בעבודה הרוחנית. רצונם וחפצם היה להישאר במדבר בלא טרדות הפרנסה וללמוד תורה בדבקות.

אלא שטעו בזה. יש מעלה יתירה דווקא בעבודה שבסדר החיים בארץ ישראל. בקיום המצוות התויות דווקא בארץ ישראל, ומצות מעשיות בכלל יותר ממעלת הדבקות הרוחנית. אפילו לגבי מעלת הדביקות וכו’ שבמדבר.

בעומק יותר יש לומר, ששו­רש הנהגת המרגלים הוא ‘דבר שבקדו­שה’ , כלומר בבסיסו נכון, נרמז ונלמד גם מזה שאנשי דור המדבר נשארו במדבר ארבעים שנה, ולא חיו חיי צער וטרדות, אלא אדרבה, חיי מנוחה, שכל מ’ שנה היה להם המן למזון, ומים מבארה של מרים וכו’, וענני הכבוד הגינו בעדם וכו’ כנ”ל.

ההוראה אלינו נמצאת בדברי יהושע ו­כלב במענה אל כל עדת בנ”י: “אם חפץ בנו ה’ והביא אותנו גו'”, שהכ­ניסה לארץ קשורה עם “חפץ בנו ה'”, מאחר וזהו רצון ה’, שעל ידי קיום מצוות בארץ נגיע לדביקות נעלה יותר מהדביקות של הישארות במדבר.

דהיינו, בורא עולם אינו מחפש רק את ההתעלות עצמה, את התנתקות מהחיים הרגילים, אלא דווקא לחבר זאת לחיי היום יום שלנו בעשייה המתמשכת יחד עם התמודדויות החיים.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי