שלח תשע”ג

בפרשתנו אנו לומדים על המרגלים, “וידבר ה’ אל משה שלח לך מרגלים”, וכפי שאכן נכתב בהמשך הכתובים: “וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען”, רק לאחר מכן, בשעה שהם חזרו עם החדשות הרעות בפיהם שלא כדאי להכנס לארץ, אנו מגלים שה’ התרגז עליהם והעניש אותם “במדבר הזה יפלו פגריכם”.

ההתחלה של שילוח המרגלים היתה באוירה טובה, “כולם אנשים ראשי בני ישראל המה” ורש”י מוסיף “באותה שעה כשרים היו”.

בחומש דברים אנו שומעים את הסיפור מפיו של משה רבינו, שם אנו מגלים דבר חדש שלא מופיע בפרשתנו. כשמשה רבינו חוזר ומספר את סיפור המרגלים הוא מוסיף בתחילת הסיפור פרט חשוב ביותר: “ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויתורו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר” (א, כ”ב).

כאן למעשה משה מגלה לנו שהרעיון של שילוח המרגלים לא בא מאת הקב”ה או ממשה עצמו, אלא זהו רעיון של העם, ורש”י מבאר שלא משה ולא הקב”ה אהבו את הרעיון הזה, אלא מחמת שבנ”י תבעו זאת,

לפיכך, משה רבינו, הרגיש ששום טובה לא תצמח מהרעיון הזה, כפי שאנו מוצאים שמשה התפלל עבור יהושע “ה’ יושיעך מעצת המרגלים” שלכל הפחות הוא – יהושע – לא יכשל.

נשאלת השאלה, איך ידע משה שמשילוח המרגלים יצא משהו שלילי, לכאורה שילוח מרגלים לפני כיבוש הארץ הוא הדבר הנכון והאחראי ביותר לעשותו? ויתירה מזו: מצינו שמשה רבינו בעצמו נהג כך, כאשר הוא שלח מרגלים בסוף שנת הארבעים “וישלח משה לרגל את יעזר” (כ”א, ל”ב).

ועל דרך זה אנו קוראים בהפטרה שיהושע שלח מרגלים קודם שכבש את יריחו. אם כן מה כל כך שלילי בתביעתם של בני ישראל לשלוח מרגלים?

מה שקרה בפרשת המרגלים הוא שאחרי כל כך הרבה ניסים שבנ”י ראו במצרים ובמדבר הם היו צריכים להיות סמוכים ובטוחים בבטחון גמור בה’ ובמשה עבדו שהוא יביא אותם לארץ ישראל, גם לו יצוייר שמשה היה בא ואומר להם “נשלחה אנשים לפנינו וירגלו את הארץ” – בני ישראל היו אמורים לצעוק כמו שכלב צעק “וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, והלא קרע לנו את הים, הוריד לנו את המן, והגיז לנו את השלו” (רש”י יג, ל).

זאת היתה התשובה שציפו לקבל מעם ישראל, אך כשבנ”י מעצמם מציעים לשלוח מרגלים, הבין משה שלבנ”י אין את הביטחון הדרוש כדי שיזכו לניסים של הקב”ה ומראש כבר ידע שטובה לא תצמח מזה לבנ”י. ולפיכך הוא התפלל על יהושע מלכתחילה.

לכן בסיפור של שילוח המרגלים בפרשה הדבר לא מוזכר, משום שרשמית לא היה פה חיסרון בשליחת המרגלים לארץ, רק כשהם חזרו עם דיבה רעה הם קיבלו עונש על כך. אבל באמת עצם הרעיון של שילוח המרגלים לארץ ע”י בנ”י לא היה פסול.

מהי ההוראה בזה עבורנו?

כשיהודי מעוניין לקיים מצוה לא צריכים לבדוק ולבחון מה היו המניעים שהביאו אותו לכך, אלא יש לעודד אותו גם אם המניעים לאו דוקא טהורים. למשל, אם מישהו מעונין לתת צדקה, מוטב שיתן גם אם הסיבה לכך היא העובדה שהוא רוצה כבוד.

אך כשמדובר במצוה שיש לה נגיעה לאנשים אחרים שעלולים לסבול בשל כך, גם אם המניעים חשובים ביותר, עלינו לשאול את עצמנו האם אנו עושים זאת מפני שבוער לנו לקיים את המצוה או שאנו מונעים מתוך אינטרסים אישיים, ואז יש “להיבחן” אצל מישהו אובייקטיבי שיחליט האם זהו דבר שנכון וראוי לעשותו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי