פנחס תשע”ג

בפרשתנו אנו קוראים על פנחס שזכה בתפקיד הכהונה לו ולזרעו. לפני כן מספרת  התורה “והנה איש בני ישראל בא ויקרב… את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים”.

לכאורה הפעם היחידה שאנו מוצאים בתורה שמשה רבנו בכה הייתה כאשר בת פרעה פתחה את התיבה “ותראהו .. והנה נער בוכה”. מה הפעם הביא את משה רבנו לבכי?!

רש”י מדגיש “בעגל עמד משה כנגד ששים ריבוא .. וכאן רפו ידיו”. משה רבנו כבר עבר את הכול: הוא נלחם בפרעה, קרע את הים ונלחם בעמלק. הוא התמודד עם מהומת המרגלים, מחלוקת קרח ועדתו, חטא העגל והעמיד את כולם במקום עם רדתו מן ההר. דווקא עכשיו, 39 שנה אחרי כל זה אנחנו מוצאים ש”רפו ידיו” והוא בוכה הייתכן?!

להבנת העניין נקדים לעסוק בסיפור דומה המובא בפרשה: מסופר שבנות צלפחד באו למשה רבנו וטענו “אבינו מת במדבר … ובנים לא היו לו”.וביקשו שיתן להם את החלק בארץ ישראל ששייך לאביהם.

משה לא פסק להן הלכה בעצמו, אלא שאל את הקב”ה. לכאורה מדובר בשאלה פשוטה ביותר: מה היא ההלכה במקרה שאין בנים? האם זהו דבר שמשה רבנו היה צריך לשאול את הקב”ה?

אלא כאשר בנות צלפחד באו למשה רבנו עם טענתן, הן למעשה אמרו למשה שאביהן לא היה מעדת קורח שהלכו נגדו וחלקו עליו, אלא שמת מסיבה אחרת. משה רבנו הרגיש, אפוא, שבנות צלפחד נותנות לו “שוחד דברים” (רבינו בחיי) והנה הוא כבר לא אובייקטיבי (“נוגע בדבר”). לפיכך לא רצה לדון בשאלה הזאת והפנה אותה אל ה’!

הגמרא מביאה את הכלל: “אדם קרוב אצל עצמו” (סנהדרין ט, ב). כלומר אנו אומרים שאדם הוא לא אובייקטיבי במקרים הנוגעים אליו ולפיכך לא יכול לשפוט בדבר זה. לכן הביא משה את ההכרעה ביד ה’ לגביי בנות צלפחד.

מספר המדרש שזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הקריב את כזבי בת צור לפני משה ולעיני כל ישראל. במעמד זה שאל אותו זמרי “משה זו אסורה או מותרת?, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך”.

מחד, זמרי שאל את משה רבנו האם מותר לו להתחתן איתה או לא? מאידך, הוא לא נתן למשה את האפשרות להשיב לו. זמרי מיד המשיך ושאל: למה לך היה מותר ולנו אסור?. באותו רגע הוא גרם למשה רבנו להיות “נוגע בדבר”, לכן הוא לא יכול היה לענות לשאלתו.

ודאי שלמשה רבנו הייתה תשובה מן המוכן להקנטתו של זמרי. הוא יכול היה להשיב לו, לדוגמא, שהוא נישא לצפורה עוד לפני מתן תורה ואילו כעת מדובר כבר 40 שנה אחרי מתן תורה, בנוסף לזה הוא גייר אותה יחד עם הערב רב וכו’.

אבל לא כל כך משנה מה משה ישיב, שהרי הוא  “נוגע בדבר”. כל מה שהוא יענה ויצטדק בפני הטוענים כלפיו לא יתקבל כי יחשבו שהוא מצדיק את מעשיו. לפיכך משה רבנו פרץ בבכי. לא היה זה בכי של שמחה ואפילו לא של עצב, אלא של חוסר אונים.

הלימוד מכל האמור שפעמים רבות אנשים נוטים להאשים את עצמם בדברים מסוימים, באה התורה ואומרת ” אדם קרוב אצל עצמו “. אתה לא אובייקטיבי ו”נוגע בדבר” לכן אתה לא יכול לשפוט את עצמך בעניין זה או אחר. להיפך, אתה צריך לשמוע מה אנשים מסביבך אומרים, הם יותר אובייקטיביים ויודעים להעיד על  ההתנהגות שלך וכיצד הם המעשים שלך. “עשה לך רב”, וקנה לך חבר” יוכלו לכוון אותך יותר טוב מאשר אתה עצמך. אומר הרמב”ם “שהלימוד מעצמו טוב הוא, אבל לימודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר”. כי האדם אפילו חכם שבחכמים אינו רואה בענייני עצמו מה שיראהו זולתו”.

שבת מאושרת שמחה ומבורכת 🙂

הרב הגאון ר’ יעקב סוסי שליט”א