פנחס תשע”ד

בפרשתנו אנו קוראים על השכר שקיבל פינחס בן אלעזר הכהן.

הפרשה הקודמת פרשת בלק, מסתיימת עם הסיפור בו בנות מואב פיתו את בני ישראל לעבוד לפסליהם. בתוך כך, אחד מנשיאי העם לקח אישה מדיינית ונאף איתה. המדרש מספר שכאשר אירע מעשה זה, לא ידעו בני-ישראל מה לעשות, אף-על-פי שהיו במקום משה ואלעזר וזקני ישראל.

כתוצאה מאותו עוון חמור פרצה מגיפה והורגת עשרים וארבע אלף מישראל.

פינחס, פנה למשה ואמר: “לא כך לימדתני ברדתך מהר-סיני? הבועל ארמית קנאים פוגעים בו!”. פינחס אומר למשה רבינו שממנו למד, כאשר אדם נמצא עם אישה ארמית, ומגיע אדם שמקנא לה’ על שנעשה מעשה חמור זה, אז הוא פוגע באותו אחד. וכך אכן אירע, כאשר פינחס הכהן לקח חרב בידו ובאופן ניסי הרג את שניהם במכה אחת. כך המגיפה נעצרת.

כאשר הקב”ה משבח את פינחס על מעשהו ואומר “פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל … הנני נותן לו את בריתי שלום”

רש”י מפרש את פשר הייחוס המפורט: “לפי שהיו השבטים מבזין אותו – הראיתם בן-פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה-זרה, והרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן”.

נשאלת השאלה, מדוע השבטים ביזו את פינחס, הרי המעשה שעשה הציל את כלל ישראל מכיליון, כן, יכלו לטעון שאבי אימו עבד עבודה זרה בפועל, שהיא עבירה חמורה מלפטם עגלים לעבודה זרה?

מבאר המדרש “נתעלמה ממנו [ממשה] ההלכה… בעגל עמד משה כנגד שישים ריבוא.. וכאן רפו ידיו? אלא כדי שיבוא פינחס ויטול את [השכר] הראוי לו”.

השבטים לא העלו על דעתם, כי ה’ העלים את ההלכה ממשה כדי לתת שכר לפינחס. כאשר הם ראו שמשה בחר לא לפעול, ואילו פינחס נקט ביוזמה אישית בנוכחות משה – הם כעסו.

השבטים ראו בכך זלזול מצידו של פינחס במשה רבנו ובשאר החכמים שבוודאי היו מודעים להלכה ובכל זאת לא נקטו פעולה, ואילו פינחס מתנהג כאילו הוא היחיד המקנא לכבודו של ה’.

יתירה מכך: מבחינת השבטים, האופן שנשאו מעשיו של פינחס היוו הוכחה כי מלכתחילה לא עשה זאת מתוך רגישות מוסרית, אלא פשוט איפשר לצדדים השלילים שבאישיותו לצאת החוצה. לדעתם, פינחס היה בעל מזג חם ושלילי שמיהר לשפוך דם.

רש”י מסביר שהשבטים הגיעו למסקנה מרחיקת לכת, מאחר והתבססו על יחוסו של פינחס, שאבי אימו (יתרו), פיטם עגלים לעבודת אלילים.

השבטים לא היו יכולים להביא הוכחה לאופיו השלילי של פינחס מעצם העובדה שיתרו היה עובד עבודה זרה, כי עבודת אלילים אינה עוברת בהכרח בירושה, הם הצביעו על העובדה שיתרו פיטם והאכיל עגלים, כביכול מתוך דאגה, רק כדי לשחוט אותם לאחר מכן לעבודה זרה וכך גם ליהנות מבשרם השמן. זו בעצם אכזריות חמורה ביותר, וכיון שתכונת אופי אכזרית כן יכולה לעבור בירושה, לכן טענו השבטים שמעשה פינחס היה ביטוי של נטייה לאכזריות שירש מאבי אימו.

לכן המקרא טרח להדגיש את יחוסו של פינחס לאהרון, להורות שפינחס ירש דווקא את תכונותיו של אהרון שהיה “אוהב שלום ורודף שלום”. דווקא מסירות זו היא שגרמה לו ליטול יוזמה ולעשות מעשה נחרץ, ובכך להציל את עם ישראל מחרון אפו של הקב”ה וממגיפה חמורה.

ההוראה מהאמור, שבשעה שפורצת מגיפה רוחנית בעם-ישראל, וקם יהודי ויוצא חוצץ, מתוך קינאת ה’, נגד מבזי התורה – אל לנו לבטל את ערך מעשיו. אין לחטט במניעיו במגמה למצוא בהן נטיות צדדיות.

כל עוד זהו מעשה נכון וצודק, יש לעודדו, שכן איש אינו יודע באמת את הנעשה בלב רעהו. אפילו אם הדבר נעשה ‘שלא לשמה’, יש לנו הכלל ש”מתוך שלא לשמה בא לשמה”. ודווקא על-ידי קנאת ה’ מביאים את השלום האמיתי – “הנני נותן לו את בריתי שלום”.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי