מטות מסעי תשע”ג

בפרשתנו אנו קוראים בתורה את הסיפור על בני גד ובני ראובן, להם היה ‘מקנה רב’ וכמו שהתורה מגדירה “עצום מאד” במספר.

לאחר שבני גד וראובן כבשו את ארץ סיחון ועוג, הם ראו שמדובר בארץ מקנה ועל כן מתאימה מאד עבורם בהיותם רועי צאן. הם פנו למשה רבנו בבקשה מאד פשוטה: “אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן”. כלומר, הם ביקשו ממשה שיאפשר להם להישאר בצד המזרחי של הירדן ולא להיכנס לארץ ישראל.

בתחילה, הגיב משה בחריפות רבה לבקשתם ממנו. אך לאחר מכן, כשבני גד וראובן מודיעים שהם ילכו בראש המלחמה לכיבוש הארץ משה משנה את תגובתו ומיד מסכים. מדוע פתאום הסכים משה רבנו לבקשתם?

אומנם נכון שבני גד וראובן מוכנים ללכת “בראשי הגייסות” ואין זה עניין של מה בכך, אבל הם עדיין מבקשים לעשות דבר המנוגד להחלטה האלוקית והיא הבאת  כל בני ישראל לארץ ישראל לאחר צאתם ממצרים. ואם כן מדוע לבסוף משה הסכים?

להבנת העניין נסביר שכאשר בני גד וראובן ביקשו ממשה להישאר בעבר המזרחי של הירדן, משה ראה מולו אנשים שמעניין אותם רק עסקי צאנם ולא ארץ ישראל (ואפילו לא בני משפחתם). כפי שמבוא ברש”י: “חסים היו על ממונם יותר מבניהם…”(לב’ טז’). דבר שהביא את משה להגיב מיד נגד בקשתם בחריפות רבה “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה”?

לאחר תגובתו החריפה של משה, בני גד וראובן הסבירו לו שאין להם רצון או כוונה לברוח מאחריות ולהימנע מהמלחמה לכיבוש הארץ. ההיפך הוא הנכון, בכוונתם אפילו להשאיר מאחור את ילדיהם ולצאת חלוצים לפני כולם בקרב,”ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל”.

משה שמע את כוונתם ואז התרצה. בתגובתם זו הוא גילה פן חדש באישיותם, צד נוסף שלא הבחין בו קודם. הוא גילה שעומדים מולו יהודים בעלי מסירות נפש . יהודים שמעצמם מתנדבים ללכת ראשונים בקו האש, דבר שהם לא התבקשו והם לא מחויבים לעשותו ומשה אף לא ביקש מהם לעשות זאת. לפיכך הביע משה רבנו את הסכמתו לתת להם את החבל ארץ שהם ביקשו.

כאשר משה רבנו ראה את מסירות הנפש של בני גד וראובן הוא אמר “יהא חלקי עמהם” כלומר, ברצוני להיות אתם יחד, לתמיד. “כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה” (רש”י,דברים לג’ כא’). כפי שהגמרא מבארת (סוטה י”ג, ב) אומרת “והיכן משה קבור בחלקו של גד”. כלומר, משה רבנו בחר להיקבר במחיצתם של יהודים בעלי מסירות נפש.

הואיל שהמובילים בעניין הזה של מסירות הנפש היו בני גד (בעוד ששבט ראובן, מציינים הכתובים, היו רק טפלים להם) בחר משה להיקבר דווקא בנחלתם (שפתי חכמים).

ומכך מובנת גם התשובה מדוע לבסוף הסכים משה שבני גד ובני ראובן ישארו בעבר הירדן למרות שהכוונה היא שכולם יכנסו לארץ. על ידי נכונותם להיחלץ לפני בני ישראל הם הוכיחו שהישארותם בעבר הירדן אינה נובעת מרצונם להתנתק משאר העם ומהקב”ה, אלא מתוך רצון לעסוק במקנה, כי עבודתם של רועי צאן אינה כרוכה בטרדות רבות, וגם בהיותם אנשי מקנה יוכלו להיות תמיד קשורים לקב”ה.

וזהו ההסבר לכך שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, כדי לא להיות טרודים בענייני העולם הזה וכך יוכלו לשמור על קשר חזק לבורא עולם.

מכך שמשה רבינו הסכים מיד, יוצא שהישארותם בעבר הירדן הייתה מכוונת ל’רצון העליון’, לא כנגד הקדושה.

למעשה בפועל גם כאשר אנו מעוניינים להתעלות מעל לכל חיי החומר של העולם הזה עלינו לזכור לא להתנתק מהסובבים אותנו ואף להתמסר בעזרה ליהודי שני הן הן בעניינים גשמיים והן בעניינים רוחניים ומתוך כך כבר נחזה בבניין בית במקדש השלישי.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי