השבוע אנו קוראים את חומש דברים שנקרא גם “משנה תורה” נוכח חזרתו של משה רבנו על שאירע לעם ישראל במשך ארבעים שנה. פרשת המרגלים הוא הסיפור הראשון שמשה מזכיר בפרשה.
שואלים המפרשים (האברבנאל ועוד), מדוע בחר משה לפתוח את ספר דברים דווקא בחטא המרגלים, כאילו שזה היה החטא הראשון, ואילו את חטא העגל הוא מזכיר רק בפרשת עקב? לכאורה מבחינת זמן ההתרחשות. קודם עם ישראל חטא בעגל, ארבעים יום לאחר מתן תורה, רק בתשעה באב שלאחר מכן התרחש חטא המרגלים. דהיינו, עבר למעלה משנה מחטא העגל ועד לחטא המרגלים.
במהלך קריאת הפרשה אנו מגלים פערים באופן בו מוצגים עיקרי הסיפורים. כך למשל, משה רבנו מספר בפרשתנו “ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ” כלומר, בני ישראל היו אלה שהציעו לשלוח את המרגלים לארץ ישראל. לעומת זאת, בפרשת שלח כתוב “וידבר ה’ אל משה שלח לך מרגלים”, כלומר ששליחת המרגלים היה בכלל ציווי של הקב”ה!
כך גם, בפרשתנו משה אומר שהמרגלים חזרו ואמרו ש”טובה הארץ” ותו לא, בעוד שבפרשת שלח אמרו הרבה יותר מזה. אמנם הם הפליגו בשבחה של הארץ, “ארץ זבת חלב ודבש”, אבל אז המשיכו וטענו “אפס כי עז העם” ועוד “לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו”. בפרשתנו אין כל זכר לדברים הללו אלא אומר דבר אחר לגמרי “ולא אביתם לעלות … “. כלומר משה מאשים את בנ”י שהם לא רצו לעלות לארץ ישראל. מדוע רק בזה מסתפק משה?!
ישנם שמבארים שכוונתו של משה רבנו לא הייתה לספר בחומש דברים את ההיסטוריה של דור המדבר, אלא שביקש להשמיע באזני העם “דברי כיבושין” שהם דברי מוסר והתעוררות, חמישה שבועות קודם פטירתו.
רצונו היה להראות להם היכן הם טעו וכיצד ניתן לתקן ולעשות אחרת על מנת שהדבר לא יחזור על עצמו שוב. לפיכך, מחמת החשיבות המוסרית של הסיפור אין משה מתחיל בסדר הכרונולוגי של המאורעות וההתרחשויות, אלא פותח עם סיפור המרגלים.
אומנם אמת היא שעשרה מהמרגלים אמרו שלא ניתן לכבוש את הארץ, אלא שאתם בחרתם לשמוע בקול המרגלים ולא רציתם לעלות אל הארץ. אל לכם להאשים את הקב”ה, וכן אין להאשים את המרגלים, אלא תיקחו אחריות על עצמכם ועל החלטתכם. שכן, בסופו של דבר אתם בחרתם להתנהג כך.
כבר משחר ההיסטוריה ניתן לראות את האופן שבו האדם מעביר אחריות על מעשיו והחלטותיו על סובביו. כך למשל, אדם וחוה התחילו בזה שעה שהקב”ה פנה אל האדם ושאל אותו “המין העץ הזה אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”. אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, מאשים את אשתו ומשיב: “האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”. חוה מצידה העבירה את האשמה הלאה: “הנחש השיאני ואוכל”. אבל הקב”ה לא קיבל את התירוצים הללו “ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך”, שכן בסופו של דבר זה היה נתון להחלטתו ולבחירתו. אדם וחווה בחרו לאכול מעץ הדעת ועל כן עליהם לשאת באחריות.
מהי ההוראה מכל זה בעבורנו?
משה רבנו מלמד אותנו שלאדם ניתנת בחירה חופשית בקבלת ההחלטות בחייו. האדם צריך לקחת אחריות על החלטותיו, מעשיו והשלכות הדבר. אסור לאדם להסתתר מאחורי תירוצים או להאשים אחרים כחלופה למעשיו.
כאשר אדם עושה מעשה רע הרי שזה על אחריותו כיון שהוא בחר לעשותו, גם אם מישהו אחר עודד אותו לזה, לאידך כאשר אדם בוחר לעשות מצווה, גם בעידודו של זולתו, מגיע לו הזכות, הקב”ה מעניק לו את מלוא השכר על מעשיו.
על ידי הוספה בעניינים של טוב והתחזקות בתורה ומצוות נזכה לבניין בית המקדש השלישי ויהפכו ימים אלו לששון ושמחה במהרה בימינו אמן.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
