השבוע אנו מתחילים את חומש דברים, הנקרא “משנה תורה”. משה אמר וכתב את כל חומש דברים חמישה שבועות לפני פטירתו. זוהי חזרה כללית על כל מה שקרה לעם ישראל במשך הארבעים שנה בלכתם במדבר.
התורה מתחילה במילים: “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל” לאחרי זה התורה מספרת היכן אמר משה את הדברים: “בעבר הירדן”.
התורה ממשיכה ברשימה של מקומות נוספים שבני ישראל חנו בהם, ושלא מובן מדוע הם מוזכרים בהמשך לציון המקום בו משה רבינו מדבר אליהם.
רש”י מבאר “לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז”. כלומר, משה רבנו רצה להוכיח את עם ישראל ולהזכיר להם את ההתנהגות הלא רצויה שלהם, אבל מאידך לא רצה לבייש אותם. לכן הוא, רק הזכיר לעם ישראל את השמות של המקומות שבהם הכעיסו את הקב”ה, מתוך ציפייה כי תזכורת זו תספיק כדי שהם יבינו למה הוא מתכוון.
אבל כאן מציין רש”י בביאורו לא רק את שמות המקומות בהם בני ישראל חטאו, אלא גם את האופן בו חטאו בכל מקום. בכך גם הוא מפרט בדיוק לאילו מהעבירות משה רבנו מתייחס: “בערבה שחטאו בבעל פעור” “בחצרות בשביל לשון הרע” וכו’.
נשאלת השאלה,כיצד ייתכן שבתורה רק רמוז לעם ישראל על המקומות בהם חטאו, ואילו בביאורו בא רש”י ומגלה ומבאר את הסיבה בגינה חטאו?
משה רבנו לא רצה לבייש את בני ישראל בשעה שהם עומדים מולו, ולהזכיר להם אירועים שליליים שההורים שלהם היו מעורבים בהם בצורה אישית. לדוגמא: בתורה יש סיפור על “מקושש עצים ביום השבת” ולא כתוב בתורה מי הי’ אותו אחד.
בגמ’ במס’ שבת (צ”ו, ב) יש דיון מי הוא אותו מקושש עצים עלום שם, בא רבי עקיבא ואומר: “מקושש זה צלפחד”.
הוא מוכיח מתוך הפסוקים במקומות אחרים בתורה שזהו אותו צלפחד שבנותיו באו למשה ותבעו את החלק של אביהם בארץ (עליהן למדנו בפרשה הקודמת).
“אמר לו רבי יהודה בין בתירא, עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה”.
כלומר, רבי יהודה טוען שהתורה הרי בכוונה לא הזכירה את השם של צלפחד, מתוך רצון לשמור על כבודו ושל בנותיו, אם כן מדוע רבי עקיבא מגלה לכולם מי הי’ אותו מקושש עצים.
הרי, לכאורה, ר’ יהודה בן בתירא צודק בדבריו ובכל זאת האמוראים, שערכו את הגמרא שלש מאות שנה אחרי שנאמרו הדברים מפי רבי יהודה ורבי עקיבא, בחרו להכניס את דברי רבי עקיבא ולגלות לכולם מי הי’ זה שקושש עצים בשבת. הגמ’ פרסמה דבר שהתורה הסתירה.
התשובה לכך היא שעברו כאלף וחמש מאות שנה לאחרי אותה תקופה בה האירוע התרחש במדבר ולפני כניסתם לארץ. לכן, כשכתבו את הגמרא כבר היה מותר לגלות את הפרטים במדויק. יותר מכך, ההסברה עוזרת להבין סיפורים אחרים בתורה ועוזרת להבין את התמונה הכוללת של מה שקרה במדבר.
הזהירות להסתיר את הדברים ולהזכירן ברמז נדרשה בעיקר בזמנו של משה רבנו, אבל יותר מאלפיים שנה לאחרי זה, רש”י יכול לגלות ואדרבא צריך לגלות כדי שנבין טוב יותר את פירוש הפסוק.
“הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ”. (משנה אבות ב, ד). שהרי צלפחד עשה את מעשו מתוך כוונה חיובית ולא במטרה רעה. כך עלינו להשתדל תמיד למצוא דרך לא לפגוע באדם העומד מולנו. ובזכות ההוספה באהבת ישראל נזכה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
