המצווה הראשונה בפרשתנו היא מצוות ביכורים.
במצווה זו על היהודי להביא את ביכורי תבואתו לבית המקדש והיא נועדה לבטא את רגשי תודתו העמוקים על הטוב והשפע שהקב”ה מעניק לו. מצוות ביכורים חלה רק על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואלו הם שבעת המינים שמהם נוהגים לאכול בט”ו בשבט.
בתחילת פרשתנו מביא רש”י על הפסוק: “וירשתה וישבת בה” – “מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה”. כלומר, למרות שיכולנו לחשוב שכל מי שכבר קיבל את נחלתו וזכה לראות פירות מנטיעותיו יהיה מחויב בהבאת ביכורים, גם במידה שאחרים עדיין לא קיבלו את נחלתם, אנו מגלים שלא כך הוא הדבר. התורה קובעת שכל עוד לא נכבשה כל הארץ ועדיין לא חולקה לכלל ישראל – אין חובה להביא ביכורים. מאחר וכיבוש הארץ וחלוקתה ע”י יהושע נמשכו 14 שנה, רק אז הביאו ביכורים לבית המקדש.
קביעה זו, לכאורה, אינה מובנת. הרי כל מטרת הביכורים היא לבטא את הכרת הטוב שחש יהודי כלפי הקב”ה, אז מדוע לא לממש את הכרת התודה הזו במיידי. אם כבר זכה היהודי בחלקו בארץ ישראל והוא יושב בנחלתו ונטע אילנות וראה פירות, בנוסף יזכה להנות מפירות העץ עוד לפני הבאת הביכורים, מדוע שלא יביא ביכורים מיד על מנת להביע את רגשי תודתו?
להבנת העניין נדון ברעיון מקביל שאנו מוצאים כבר במן שירד מן השמיים במשך 40 שנה שבני ישראל היו במדבר. בפרשת בהעלותך (י”א,ב) כתוב “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים”.
כידוע בני ישראל יכלו לחוש במן כל סוג של טעם שעלה בדעתם, מלבד הטעמים הנ”ל שלא היו מורגשים כלל במן. הסיבה היא שהטעם או הריח של המאכלים הללו היו עלולים להזיק למניקות: “אמר רבי שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות אומרים לאישה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק”.. (רש”י).
על פניו, סיבה זו תמוהה מאחר ומניקות היו מיעוט שבמיעוט בעם ישראל!. אנו יודעים שהיו שש מאות אלף גברים ובנוסף להם הנערים שפחות מגיל עשרים והגברים שמעל לגיל ששים. גם בקרב הנשים היו את אלו שעדיין לא נישאו ואלו שכבר אינן יולדות יותר. בכל זאת נמנע מכל עם ישראל לאכול מטעמים אלו כדי שהמניקות לא יתאוו למאכלים הטובים שכל ישראל נהנים מהם. פעולה זו מבטאת את הערבות ההדדית בעם ישראל.
מכאן נבין את הציווי בפרשתנו:
כמצוין לעיל, מצוות ביכורים מבטאת את תודתו של היהודי לקב”ה על שלמות הטוב ועל שמחה מושלמת (כפי שאומר רש”י עה”פ ושמחת בכל הטוב: “מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה”). לפיכך, כל עוד ישנו יהודי שעדיין לא קיבל את נחלתו, הרי שגם השמחה אינה שמחה שלימה אצל היהודי שכבר יושב בנחלתו ונהנה מפרי נטיעותיו. זוהי אפוא הסיבה שאי אפשר עדיין להביא ביכורים כל עוד השמחה אינה שלימה.
אם כן, אנו נוכחים לראות שיהודי אחד לא יכול ליהנות בצורה שלימה עד שיוכל גם רעהו וכל בית ישראל.
מהי ההוראה עבורנו מפרשה זו?
בחודש הרחמים והסליחות, צריך להיות בהרגשתו של יהודי היא שאינו מסוגל ליהנות מהקשר שלו עם הקב”ה בשעה שהוא יודע שישנם עוד המוני יהודים שבכלל לא יודעים על מציאותו של הקב”ה. הוא אינו יכול ליהנות מהתפילות של ראש השנה או מהרוחניות של יום הכפורים כשהוא לא עשה את כל התלוי בו על מנת לקרב יהודי נוסף. רק כשהוא מביא הנאה רוחנית ליהודים נוספים ומקשר אותם לקב”ה, אז הוא מרגיש הנאה אמיתית בקשר האישי שלו עם הקדוש ברוך הוא. כתיבה וחתימה טובה .
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
