בפרשתנו מסופר על מות מרים הנביאה ואהרון הכהן שאירעו במהלך השנה האחרונה, לפני כניסתם לארץ, וכן מתארת את התקדמות העם לכיוון הארץ המובטחת, תוך מאבק עם עמי המדבר: אדום, סיחון ועוג.

הפרשה פותחת בנושא אחר לחלוטין: “זאת חוקת התורה…דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה … אשר לא עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה … ושחט אותה לפניו… ושרף את הפרה לעיניו…”.

אדם שנטמא ממת, על ידי נגיעה בו, לנשוא אותו או אפילו שהייה עמו באותו בית, צריך לעבור תהליך טהרה מורכב, שעיקרו הוא הזאה (הטלה) עליו מאפר פרה אדומה.

אם כן, הכהן צריך לקחת פרה אדומה לחלוטין, שאין בה שתי שערות שחורות, ללכת איתה אל הר הזיתים, לשחוט אותה ולשורפה באש. עליו לערבב את אפר הפרה במים, ולהזות כמה טיפות מהמים על הטמא פעמיים: ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי. בתוך כך, הכהן שביצע את תהליך ההזאה נטמא ממנה.

“זאת חוקת התורה” ביטוי זה נדרש כגזירה שצריך לקיימה ללא עוררין: “גזירה היא מלפני, אין לך לערער אחריה”. רבינו בחיי מבאר, “חוקים מלשון גבול, כענין שנאמר (ירמיה ה,כב): אשר שמתי חק גבול לים ולא יעברנהו … להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול, מפני עומק השגתם”.

רבינו בחיי מפרש את הביטוי “חוקה”, שעל שמו נקראת פרשתנו, כך שהתורה רוצה לשים גבול בפני המחשבה האנושית ולומר: “עד כאן לחשוב”!. דהיינו ציווים שגזר בורא עולם אין לנו להתעמק בהם ולהבין מה עומד מאחוריהם.

נשאלת השאלה, מה מבקשת התורה ללמדנו ממצות פרה אדומה כחוקה שלמעלה מהבנה?

בפשטות, התורה משאירה כמה מצוות סתומות, כדי להזכיר את המרחק בינינו ובין המחוקק. כאשר לומדים את מצוות התורה בהגיון, אפשר להיסחף ולחשוב כי המחוקק העליון – הקב”ה – הוא ח”ו ברמה שלנו, וחושב באותה צורה שבה אנו חושבים. כמובן, המחיר של המחשבה הזאת עלול להיות חמור ביותר. זה בדיוק מה שקרה למשל שלמה המלך.

סנהדרין כא,ב: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מצוות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם – שלמה המלך. כתיב ‘לא ירבה לו נשים’ [משום שריבוי אהבתן, יסיר את לבו מאהבת ה’], אמר שלמה: אני ארבה נשים ולא אסור. אך כתיב: ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו.

עוד כתוב ‘לא ירבה לו סוסים’ [משום שהסוסים באים ממצרים, ואסור לשוב לשם], אמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. אך כתיב ותצא מרכבה ממצרים וגו’.

לכן מצות פרה אדומה שהטמא נטהר והכהן נטמא היא למעלה מהבנתנו. התורה רוצה להדגיש בכך, שהטעמים המובנים לנו, אינם אלא טיפה בים ההיגיון האלוקי, ועל כל מצוה יש דרגות על דרגות של הסברים ורעיונות רוחניים.

ישנו רעיון פנימי ועמוק יותר להבנת העניין, כיצד האדם צריך לעבוד את ה’. לא רק בקבלת עול מאחר וה’ ציווה. אלא גם עם השכל והלב.

רמב”ם הלכות תמורה ד,יג: אע”פ שכל חקי התורה גזרות הם [והכרח לקיימן], ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם – תן בו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חקי התורה.

ה”אני” האמיתי של האדם הוא המוח והלב. לכן, כשאדם מקיים מצוה בצייתנות כנועה, בלי להבין את הרעיון מאחוריה, “אין לכך קיום אמיתי”. המוח והלב לא שותפים בקיום המצווה, ולכן הוא לא יהיה מסוגל לקיים אותן ברצינות הראויה. ברור שקיום המצוות האידיאלי, הוא מתוך לימוד והבנה.

סדר עבודת ה’ של יהודי הוא: קודם מניח את היסוד של קבלת עול מוחלטת, לקיום רצון ה’. אחר כך ילמד ויבין ככל אשר יוכל גם את הטעמים בשכלו בכדי להגיע להתקשרות גבוהה יותר של עשייה.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי