בפרשתינו אנו קוראים את המתרחש לאחר שבלעם הרשע הציע לבלק לגרום לבני ישראל לזנות עם בנות מואב, כדי לפגוע בהם. מאחר והמשפחה היא סוד קיומו של העם היהודי, שבגללו אלוקים בחר בהם מכל העמים, אם בלק יצליח לפגוע באותו עניין – הוא הניח שאלוקים עצמו יהיה זה שימהר להרוג אותם.

במדבר רבה ב,ד: בלעם הביט בהם … והתחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו?! מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר: וירא את ישראל שוכן לשבטיו.

כאשר ילד גדל בתוך מסגרת משפחתית, בתוך עמו, אפשר לצפות שיגדל להיות אדם הקשור לעמו ולחינוך אותו מתווים הוריו על פי שורשיו היהודיים, אך אם גדל במסגרת פרוצה, שבה אינו יודע מיהם הוריו ומאיזה עם, איך הזהות היהודית תישמר?.

בני ישראל היו רגילים ללבוש בגדי פשתן, ולפני שנכנסו לארץ הם התאוו לבגדי פשתן חדשים.

סנהדרין קו,א: אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים והושב בהן זונות … וימכרו להן כלי פשתן … [ואכן] בשעה שישראל אוכלים ושותים ויוצאים לטייל בשוק … אומרת לו: אתה מבקש כלי פשתן? … וכדים של יין מונחים אצלה … וכיון ששתה, בער בו יצרו.

כוונתו של בלק להכשיל את עם ישראל הצליחה. בני ישראל החלו לזנות, ולעבוד עבודה זרה. כתוצאה מכך, מיד פרצה מגיפה נוראה ואנשים החלו למות במחנה.

בהמשך לכך, פנחס בן אלעזר, קיים את ההלכה: “הבועל אשה ארמית, קנאים פוגעים בו”! לכן לא היסס, לקח רומח ודקר את זמרי בן סלוא ואת המדיינית כזבי בת צור.

התורה מתירה ומשבחת את פרץ הקנאות לכבוד שמים ובכך נוקטת בביטוי קיצוני שאין עוד כמוהו: “בקנאו את קנאתי … אשר קנא לאלוקיו“, כביכול האלוקים עצמו חש פגיעה מהמעשה של המצאות עם נשים מעם אחר.

נשאלת השאלה, מדוע נשתנה חטא הזה יותר משאר חטאים, שמתיר צורת הריגה ספונטאנית וחריגה כזאת? מדוע ההתבוללות חמורה יותר מכל חטא אחר?

הגמרא (נדה לא) אומרת: שלשה שותפין יש באדם, הקב”ה, אביו ואמו. הורים הם אנשים שזכו להיות שותפים של אלקים ליצירת דורות חדשים. בדרך הטבע, כל דבר בעולם הוא כלה ונגמר. בעלי החיים מוגבלים, ובני האדם כלים והולכים. הקב”ה נתן לנו במתנה משהו מעצמו, את כח הבריאה האין סופי שלו, כדי להעמיד דורות נוספים, ובמקרה של עם ישראל, להמשיך ולהרחיב את העם הנבחר.

נמצא שזמרי, שבעל ארמית, לוקח את המתנה שקיבל מאלקים ומשתמש בה עצמה כדי להשמיד את העם של אלקים!. לכן אין פגיעה גדולה מזו בקב”ה עצמו. כיון שכן, פנחס עמד וקינא לאלוקיו והרג את זמרי.

בעומק יותר ניתן לבאר. אלקים ברא את הנשמה כפולה, עם צד של זכר וצד נקבה וכאשר מגיע הזמן של הנשמה לרדת לעולם, נפרדים הזכר מהנקבה. במשך החיים אנחנו מחפשים את החצי השני של נשמתנו, שאבד לפני שנים, בירידתנו לעולם. כשמוצאים אותו, אז זוכים לחוש איתו את האחדות השלמה.

תהליך זה הוא השתקפות לתהליך הנשמתי של כולנו, שבו נוצרנו מחוברים, אחר כך נותקנו, ומאז אנו מחפשים “את האבדה שאבדה לנו”, כדברי הגמרא בקידושין.

רעיון הזה מופיע בקבלה, אבל מובא ביסודו כבר בתורה עצמה. (רש”י בראשית א,כז), אלקים ברא את האדם הראשון מחובר לחווה. הם היו מחוברים גב אל גב, ואחר כך אלקים ניסר אותם, ומאז הם מחפשים האחד את השני.

אדם שנברא יהודי, אצל הורים יהודים, ברור שהחצי השני של נשמתו, הוא גם כן נפש יהודית, שהרי אלקים לא שידך נשמה יהודית עם נפש גויה. כך שנישואי תערובת אינם יכולים להשיג את הרמה השלמה של האחדות הנעשית על ידי הנישואים, ולא תהיה יותר ממגורים של שני אנשים זרים בבית אחד.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי