בפרשתינו משה ממשיך את הנאום הארוך שלו, בטרם יעזוב את העולם, וחושש מאוד מה יהיה גורלו של העם בהיעדרו. האם ייטיב לזכור את המעמד הגדול של מתן תורה ואת כל הנסים אשר ראו עיניו או שמא יוליד בני ובני בנים בארץ ויהפוך להיות עם ככל העמים.

הנקודה המרכזית שעליה שם משה את הדגש בפרשה היא בנושא “שכר ועונש”. לכל אורך פסוקי הפרשה מוסבר כי הקשר בין יהודי לקב”ה מבוסס על הדדיות.

בעוד שאדם גוי מקבל מה’ שפע באופן אוטומטי, בלי קיום מצוות, אצל יהודי השפע מותנה בקיום מצוות. משה מוכיח את העיקרון הזה מתופעת טבע גלויה ופלאית:

דברים יא: “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצריים היא … אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה … למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר יהוה אלוהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה“.

בעוד שבארץ מצרים היה מספיק מים עבור צמיחת האדמה, משום שהנילוס עלה והשקה את הארץ, דווקא בארץ ישראל, ארץ הקודש, עולה השאלה כל שנה מחדש, האם יהיה גשם או לא? תהיה צמיחה או לא תהיה צמיחה?

מסביר משה, כי המצב הזה הוא מתוכנן ומכוון מלמעלה: אין שפע אוטומטי, אלא ה’ בוחן אותנו “תמיד … מראשית השנה ועד אחרית שנה” איך המצב הרוחני בעת הזאת והאם אנו ראויים לשפע.

נשאלת השאלה, מדוע בורא עולם מוכן לתת ברכה רק כנגד עשייה מתמדת שלנו?

ירושלמי תענית טו,א: למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שתי בנות, אחת חצופה ואחת כשרה. כאשר הבת החצופה היתה מבקשת משהו, היה מורה לתת לה מיד את מבוקשה ותלך לה. אך כאשר הבת הכשרה הייתה מבקשת, היה מאריך את הזמן ולא ממהר להיענות לה – כדי לשמוע אותה עוד ועוד.

עם ישראל נקרא “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, הנציג של ה’ בעולם, לכן איננו יכולים לקבל שפע בחינם. הדבר תלוי במידת הנכונות שלנו כעם למשימה האלקית המוטלת עלינו. שאר העמים, לעומת זאת, לא קיבלו מה’ את התפקיד העילאי לשכן את הקב”ה בתוך העולם על ידי עשיית רצונו, ועל כן הדרישות מהם פחותות יותר.

בעומק הדברים ניתן לבאר, ידוע שפרשת “והיה אם שמוע” המופיעה בפרשתינו היא הפרשה השנייה של קריאת שמע. היות שכולנו רוצים שפע מלמעלה, ובמיוחד שפע של פרנסה, עלינו להעמיק יותר בכדי להבין מה אנו צריכים בדיוק לעשות כדי לזכות לקבלת השפע.

“והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי … לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם”.

פירוש המלים “ולעבדו בכל לבבכם” כפי שמופיע במסכת תענית ב,א: ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה”.

לכל יהודי יש נשמה הקשורה עם הקב”ה, אך הנשמה מוכרחת להתקשר עם ענינים גופניים כמו אכילה, שתיה וכיוצא בזה ובאותו זמן נחלשת התקשרותה עם הקב”ה. מכאן שהזמנים המיוחדים לתפילה נקבעו כדי לחדש ולחזק את הקשר עם הקב”ה.

חז”ל תיקנו להתפלל ג’ פעמים ביום שחרית, מנחה וערבית. כך למעשה כל כמה שעות, אנו עוצרים הכל ומחדשים את הקשר עם ה’. התפילה מעצימה את התחושה כי ה’ איתנו ונוכח בכל רגע בחיינו וההרגשה הזאת ממלאת אותנו באמונה ולהט רוחני.

בעוד שמטבע הדברים, עיקר הדגש בתפילה בכלל עשוי להיות על המציאות שלנו ובקשה עבור מימוש הצרכים שלנו, הדגש העיקרי שלנו בתפילה הוא בכדי שתמלא אותנו באנרגיה רוחנית, והתקשרות רציפה לבורא עולם. לכן בתפילה עלינו להקדיש מחשבה על מידת הנוכחות של אלקים בחיינו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי