בפרשתינו אנו קוראים על הציווים שנתן משה רבינו לבני ישראל לאחר שחשש בעיקר מכך שבני ישראל עלולים לנטוש את האמונה בה’ לטובת עבודה זרה.
כך מגדיר הרמב”ן את הדבר: “בו יבאר משה רבינו לדור הנכנס לארץ, רוב מצוות הצריכות לישראל … פעם להוסיף בהן ביאור, ופעם להזהיר את ישראל ברוב אזהרות … בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות ופחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות”.
כחלק מתוכן הדברים בעניין זה וכמניעה, משה מצווה את בני ישראל לאהוב את הקב”ה. דברים ו: “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. משה דורש מעמו שהקשר בין יהודי לקב”ה לא יהיה רק מעשי, בדמות קיום מצוות, אלא מוצף ברגש של אהבה וגעגועים.
רמב”ם, הלכות תשובה פ”י: כיצד היא האהבה הראויה? … שתהא נפשו קשורה באהבת ה’ ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה – יותר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני.
כלומר הרמב”ם מבקש מאיתנו אהבה מורגשת לבורא עולם תמיד ובאופן מתמיד.
נשאלת השאלה, כיצד ניתן לצוות אהבה על דבר שלא ראה מעולם (את הקב”ה)?
יומא פו: “ואהבת את ה”א – שיהא שם שמים מתאהב על ידך …יהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי רבו שלמדו תורה … ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו”.
טבעה של האהבה הוא, להתפשט לצדדים. אדם אוהב נוטה לדבר על האהוב ולפרסם את שמו באזני הבריות. על האדם להתנהל באופן כזה שגם בשעת הילוכו ושיחותיו עם אנשים אחרים , יהיה ניכר בה אהבתו לה’. אם כן, הדרישה “ואהבת את ה’ אלוקיך”, היא קודם כל לקדש את שם שמים בעיני הבריות על ידי הנהגה ראויה.
בעומק יותר ניתן לבאר כי מאחר והרמב”ם ביקש מאיתנו דרישה נעלית הרבה יותר והיא תשוקה לבבית מורגשת לה’. אנו מחויבים להשתדל הרבה יותר, כך מביא ספר החינוך מצוה כז: “כאשר יקבל זאת המדה בנפשו [הכרת הטוב], יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא … הוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכיו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, נתן בו נפש ודעת ומושכלות …” ,
מובא מכך שעניין הכרת הטוב כלפי בורא עולם תביא אותנו גם לאהבה מורגשת בלב. מאחר ושנתבונן בכל מה שקיבלנו מהקב”ה באופן של חסד ונתינה אמיתית נגיע למסקנה שאנו חייבים את הכרת הטוב כלפיו.
למילה ‘הודאה’ בעברית, יש משמעות כפולה: ‘הכרת תודה’, וכן ‘הודאה והכנעה’, כמו ‘מודים חכמים לרבי מאיר’. לכן לאנשים קשה לומר תודה, כיון שכל הודאה יוצרת תחושה של הכנעה. כאילו אנו חייבים לאותו אדם ותלויים בו ואנשים אינם אוהבים להודות שהם חייבים משהו למישהו. לכן הדבר הנוח ביותר עבור האדם הוא להכחיש את הטוב שזכה לו ולטשטש אותו.
אחת המטרות בעניין ההודאה היא לבסס את הקשר שלנו עם ה’ על קשר של הכרת טובה. כך בעזרתו אנו מעוררים את עצמנו לשים לב לכל הטוב שהקב”ה משפיע לנו בחיים, ומכאן הדרך סלולה לאהבת ה’, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
כאשר מתבוננים היטב בכל הטוב שנותן ה’ יתברך… הרי זה מחזק את הבטחון והוודאות שוודאי גם הלאה יראה לנו הקב”ה חסדים ונגיע למסקנה עד כמה קטנים וחסרי ערך היו המקרים הלא נעימים בהשוואה לחסד של ה’ יתברך שעשה עימנו ככלל ועם כל יהודי בפרט.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
