בפרשתינו, עם ישראל עומד על שפת הארץ המובטחת ומשה מעביר להם את המצוות האחרונות בתורה. אחת מהם היא מצות “הביכורים”.
יהודי בארץ ישראל, שנוטע עץ משבעת המינים (כמו תאנים, תמרים, ענבים), ממתין לצמיחת הפירות על העץ, וכאשר יוצאים הפירות הראשונים, הוא לא ממהר לקטוף אותם ולהביא הביתה, אלא קושר עליהם סרט ומסמן אותם. כאשר הפירות מבשילים, הוא קוטף אותם ומניחם בכלי יקר ויפה. אחר כך הולך ל”איזור כינוס” שבו התכנסו כל בעלי הפירות ומשם היו עולים יחד בקבוצה גדולה לירושלים.
בראש השיירה החגיגית, היה צועד שור מקושט בקרני זהב, לפניו הולכים מנגנים בחליל וכולם צועדים לירושלים בשירה ובשמחה. בכניסתם העירה, היו הכוהנים יוצאים לקראתם ומובילים אותם בכבוד גדול להר הבית. שם מוסרים את הכלי עם הפירות לכהן, ובעל הפירות אומר פרשה מיוחדת בשם “מקרא ביכורים”, שבה מודה לה’ על כל החסדים שהביאוהו עד הלום.
רמב”ם הלכות ביכורים: כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול ענבים שבכרו …ומעלה לירושלים… והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו … והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעין קרוב לירושלים … נוטל כל אחד סלו על כתיפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו …
נשאלת השאלה, למה התורה דורשת להביא לבית המקדש דווקא את הפירות הראשונים שצמחו על העץ?
עקדת יצחק צט: “עיקר קבלת האלוקות הוא … במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות וכוחו ועוצם ידו לא עשו לו את כל החיל… ולפי שכבר יישכח מפי זרעך וזרע זרעך את כל מעשה ה’ הגדול אשר הביאך עד שמה, על כן עליך לעשות מעשה ולהביא דברים המזכירים כי לה’ הארץ ומלאה”.
מסבירים המפרשים שהתורה מצווה כאן כנגד השכחה. אדם בטבעו נוטה לשכוח את אלו שעזרו לו בדרך. מאחר והוא חרש וזרע, וזה שייחל לגשם שירד מהשמים. לכן כאשר זוכה לברך על המוגמר ולראות פירות ראשונים, הוא מתמלא בתחושת כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה – ועלול לשכוח את השותף הסמוי שיש לו בשמים אשר סייע לו להגיע עד הלום.
העלאת הפירות הראשונים לירושלים היא אפוא התזכורת, איך ובזכות מה זכה לכל היבול שצמח לו. ההתחלה קובעת את ההמשך. ההתחלה היא כעין גרעין שממנו צומח כל ההמשך. ולכן כל כך חשוב להתחיל טוב ולתת לה’ את הראשון, כיון שהדבר משפיע על הזיכרון של החקלאי בכל הימים הבאים.
בעומק יותר ניתן לבאר, ה’ מבקש לתת לו דווקא את הפרי הראשון, כי בזה מבטא החקלאי את גודל הודאתו לה’. הוא אינו נותן את הפרי השלישי או הרביעי אחרי שסיים לקחת לעצמו, אלא “כל חלב לה'”. הוא תורם את החלק החביב עליו ביותר ומבטא את עומק הודאתו על כל הסייעתא דשמיא לה זכה.
ספר החינוך מצוה ט: “רצה השם לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו לקב”ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו”.
הבעש”ט מסביר כי למעשה, כל יום בחיים מתחיל עם רגעי בכורה כי האדם בקומו משנתו, נעשה בריה חדשה. הרגעים הראשונים בכל בוקר הם רגעי בכורה אשר משפיעים על כל היום. מאחר וכבר נאמר שהכל מסתעף ונמשך אחר הדיבור הראשון בבוקר עלינו להעלות לקדושה את תחילת יומינו. וכקבלה טובה לקראת ראש השנה חשוב מאוד שהזמן, הייינו הדקות והשעות שלפני התפילה – יהיו בקדושה ובטהרה ופנויים מעסקי הרשות.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
