המצווה הראשונה בפרשתנו היא מצוות ביכורים.
במצווה זו על היהודי להביא את ביכורי תבואתו לבית המקדש והיא נועדה לבטא את רגשי תודתו העמוקים על הטוב והשפע שהקב”ה מעניק לו.
מצוות ביכורים חלה רק על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואלו הם שבעת המינים שמהם נוהגים לאכול בט”ו בשבט.
התורה קובעת שכל עוד לא נכבשה כל הארץ ועדיין לא חולקה לכלל ישראל – אין חובה להביא ביכורים.
כלומר, יכולנו לחשוב שכל מי שכבר קיבל את נחלתו וזכה לראות פירות מנטיעותיו יהיה מחויב בהבאת ביכורים, גם במידה שאחרים עדיין לא קיבלו את נחלתם, אנו מגלים שלא כך הוא הדבר. אלא רק לאחרי שכל בני ישראל התיישבו באדמתם, רק אז מביאים את הפירות לבית המקדש.
קביעה זו, לכאורה, אינה מובנת. אם כבר זכה היהודי בחלקו בארץ ישראל והוא יושב בנחלתו ונטע אילנות וראה פירות, מדוע שלא יביא ביכורים מיד על מנת להביע את רגשי תודתו?
ביאור הדבר הוא, מאחר ומטרתה של מצוות הביכורים מבטאת את תודתו של היהודי לקב”ה על שלמות הטוב ועל שמחה מושלמת באדמה שקיבל ובפירות הטובים שגדלו.
לפיכך, כל עוד ישנו יהודי שעדיין לא קיבל את נחלתו, הרי שגם השמחה אינה שמחה שלימה אצל היהודי שכבר יושב בנחלתו ונהנה מפרי נטיעותיו. זוהי אפוא הסיבה שאי אפשר עדיין להביא ביכורים כל עוד השמחה אינה שלימה.
מכאן למדים גם אנו, עד כמה צריך להשתדל ששמחה אצלנו תהיה שלימה וזאת על ידי שנדאג גם לזולת.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
