בהעלותך תשע”ו

בפרשתינו השבוע אנו מוצאים התייחסות ראשונה למעלתו האישית של משה רבינו כמנהיגם של ישראל.

זאת לאחר שמרים, אחות משה שמעה שמשה פרש מאשתו, בניגוד למצווה הראשונה בתורה – להקים משפחה! היא קראה מיד לאחיהם האמצעי, אהרון הכהן, וסיפרה לו את הדברים. מרים הוסיפה וטענה, כי מן הסתם משה עשה זאת כי הוא נביא, אבל טענה, גם אנחנו נביאים ואף אחד לא ביקש מאיתנו לפרוש מבני זוגנו. בכך דיברה מרים לשון הרע נגד משה. מאחר ולא ידעה את טעם הדבר שבגללו נהג כך משה.

לאחר מעשה זה, התורה חורגת ממנהגה ומתייחסת באופן ישיר לאישיותו של משה רבינו. “והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה”. כלומר משה רבינו היה עניו בתכלית יותר מכל בני ישראל.

זאת למרות שמשה עלה שלוש פעמים לשמים וחי שם באופן נשגב כמו מלאך אלוקי. הרי הוא שקיבל תורה מסיני והקב”ה לימדו תורה ארבעים יום וארבעים לילה. לפני זה הוא הוציא את בני ישראל ממצרים, וה’ אמר לו ‘גם בך יאמינו לעולם’.

כיצד היה יכול להיות בו זמנית, עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, ומאידך אדם נשגב כל כך שלא היה כמותו ולא יהיה?

לדעת חלק ממפרשי התורה, מהותה של הענווה: היא ההכרה התמידית בכך שאתה לא בסדר, כיון שאתה לא עושה מספיק ביחס ליכולות שלך. הענווה, למעשה, נובעת מהמחשבה על מה שאתה לא עושה, על הדברים שאתה חסר בהם.

אך הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם הוא, שיפחית בערך עצמו. שיראה את עצמו כאיש גרוע ולא שווה. צריך להיזהר מענווה מוטעית, שיש בה ביטול הערך העצמי.

אדרבה, הענווה איננה נוגדת את ידיעת המעלות, אדם גדול אינו מתעלם מהכישרונות שלו או משכנע את עצמו שהוא לא שווה כלום, אלא יודע היטב את המעלות שלו, אך בד בבד זוכר שנולד איתן. כיון שכך, הוא לא עושה מעצמו עניין, שהרי הגדולה איננה שייכת לו. אדרבה, ידיעת המעלות גורמת לו להיות מלא בתחושת רצינות ואחריות, שהוא אכן יגשים את הציפיות של זה שנתן לו את המתנה.

משה רבינו ידע את הטוב שלו שהוא גבוה במעלה מכל אדם, מפני שידע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מלמעלה, וחשב שאילו היו הכוחות הללו אצל אדם אחר, היה אפשרי שיממש את הכוחות יותר ממנו.

בדורנו אנו, הדרך להמריץ אנשים לעשות ולהתקדם היא דווקא דרך הכרת ערך המעשים שלהם ויכולתם להשפיע על כללות המציאות. על האדם להסתכל על עצמו מלא חיוניות, להכיר ביכולות שלו ולשאוף לממש אותם במשך ימי חייו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי