פרשת  לך לך היא הפרשה השלישית בתורה שנקרא אחרי פרשת בראשית ופרשת נח, ומתרחשת באלף השלישי של הבריאה, ומספרת על אברהם אבינו שקם על רגליו, מתמודד, עוזב את החינוך הטבעי, זה שהיה רגיל בו ונוטש את אמונת ההבל בפסלים ואלילים ומתמסר לאלוקים. 

פרשת בראשית היא פרשה שמחה [אירוע הבריאה], אבל הסוף שלה אינו נעים [התדרדרות האנושות]. פרשת נח היא פרשה מדוכדכת – עם המבול, אבל הסוף שלה שמח עם לידת אברהם אבינו. פרשת “לך לך” היא הפרשה השמחה באמת, שכן לאורך הפרשה  מסופר על אברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על פרסום אלוקות והוריש את מסירות הנפש לכל ישראל.

פרשיות בראשית ונח הן גם מטאפורה על החיים של כולנו. אלוקים ברא את האנושות כולה בצורה כזו שהרע הוא טבעי יותר מהטוב. אנחנו קודם כל חומריים, מקנאים, מתוסכלים, ורק אחר כך מגיעה פרשת לך לך שבה מתפנים למעט חיי רוח. 

הצורך להבין את תופעת הרע, עולה במיוחד מתוך התבוננות ביופי הבריאה. הראיה הכי חזקה לקיומו של הבורא היא, כידוע, הסדר והארגון של הבריאה. שכן סדר מחייב מְסַדֶר. 

ההיגיון המחייב את האמונה הוא הסדר והארגון של הבריאה. מספיק להביט על גוף האדם, המכונה שלא תיאמן ולהשתכנע בקיומו של יוצר. גם צוות המתכנתים הגדול בעולם, אינו יכול להמציא מצלמה שמתקרבת אפילו ליכולות של העין האנושית. נחשוב על הפה: על השיניים שמוסדרות בדיוק במקומן, על הלשון עם בלוטות הטעם ועל הרוק שמרכך את האוכל. נביט רגע לשמים: אלפי שנים של היסטוריה ועוד לא התרחשה תאונה בין השמש, הירח, הכוכבים והגלקסיות. ההיגיון מחייב שלכל סדר יש מסדר. כתוב “ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות.

רש”י בראשית רבה יא: ‘ועשה’ אין כתיב כאן אלא ‘לעשות’, לומר שהכול צריך תיקון.

היופי והשלמות נבראו בשישה ימים, ואז באה המילה האחרונה והופכת הכול: אלוקים המושלם יצר במכוון עולם לא מושלם והטיל על בני האדם את התפקיד לתקן את מה שהוא החסיר. הקב”ה לא ברא בית נופש, אלא הוא ברא בית חרושת. 

יותר ממה שאלוקים אוהב את הטוב, הוא אוהב את היצירה של הטוב. למעלה יש מספיק טוב, דבר אחד אין שם: בחירה בטוב. ולכן האלוקים מאפשר את הרוע, הוא מביט בו מהצד ולא בולם אותו – כי את זה הוא השאיר לנו. הוא יצר את האפשרות לרוע, והתפקיד שלנו הוא הבחירה החופשית לדחות אותו ולבחור בטוב.

אדם שמתמודד עם יצרים של חומריות, קנאה, תאווה וגסות הרוח, אמור לפרש לעצמו כי בורא עולם לא רוצה שיישאר כך. להיפך, זה הייעוד שהקב”ה העניק לו. הרוע הוא ההזמנה של האלוקים לעשייה. היכולת לייצר את היצירה הגדולה ביותר: הטוב. 

דבר מופלא הוא שסיפור בריאת העולם תופס 34 פסוקים, אך סיפור בניית המשכן תופס חמש פרשיות!. התורה חוזרת שוב ושוב על אותם דברים כי  התשובה היא שהתנ”ך אינו עוסק בבית שבונה האלוקים לבני האדם, אלא בבית שבונים בני האדם לאלוקים. התנ”ך אינו ספר של האנושות על האלוקים, אלא ספר שכתב האלוקים על האנושות.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי