בפרשת השמות מסופר על השעבוד אותו סבלו בני ישראל לאחר שקם פרעה שלא הכיר את יוסף .
חלפו 86 שנים של סבל נורא במצרים. הגברים היו מושפלים בעבודת פרך בבניין ובלבנים, הנשים ההרות נאלצו להסתתר בין השיחים, והתינוקות הושלכו באכזריות למי היאור. במקביל, משה רבנו היה רחוק משם, בארץ מדין הרחוקה. בוקר אחד צועד משה עם הצאן ופתאום שומע את קול האלוקים מדבר אליו ומצווה ללכת למצרים ולגאול את ישראל.
משה מתייצב בפני פרעה ודורש בשם האלוקים: “שלח את עמי”!. אך פרעה לא משתכנע, אלא להיפך, מצווה את עבדיו להחמיר את תנאי השעבוד. פרעה מניח שכנראה עם ישראל עוד לא סבל מספיק ולכן יש לו פנאי לחשוב על גאולה.
הוא מצווה לשנות את הנהלים ואם קודם היה הסדר שהיהודים עבדו בפרך בבניין והמצרים קצרו עבורם את התבן להכנת הטיט, עכשיו היהודים ייאלצו בתוך אותו זמן עבודה, גם ללקוט תבן, גם להכין אותו למלאכת הטיט וגם לבנות את אותה כמות.
כמובן, העם מתרעם קשות על משה ומאשים אותו בגרימת נזק וכאב נוספים ואז משה נשבר.
כתגובה משה לא מברך ברכת צידוק הדין, אלא אומר מילים קשות ביותר: ריבונו של עולם, ‘הרעת’ כביכול את המצב. לא רק שהשליחות בשמך לא הועילה, היא קלקלה וגרמה כאב נוסף.
בכל קורות החיים היהודיים לא היה עניו כמשה, אדם בטל וכנוע כלפי השכינה כמותו. כך שמשה הוא האדם האחרון שהיינו מצפים ממנו להטיח דברים כלפי מעלה.
אך משה לא מקבל את הדין, אלא זועק את השאלה הקשה מכל: “למה הרעותה לעם הזה”? משה זועק איפה הצדק האלוקי?
בעיקרו של דבר, משה העלה טענה נכונה ולכן דבריו נותרו כתוביםבתורה, ללמדנו כי מותר וצריך לטעוןמול קושי וכאב.עם זאת , משה גם ‘חטא’ במשהו וגם את זה צריכים לזכור.
ישנו רעיון מיוחד במינו, שכתוב בספר נועם אלימלך:
אדם צריך לקבל ייסורים באהבה כל עוד מדובר בו עצמו, שכן מוטל עליו לתקן את עצמו ולערוך חשבון נפש על המסר מאחורי הייסורים. אולם כאשר מדובר באדם אחר, כאן צריך מסירות נפש לקום וללמד עליו זכות שאינו ראוי לייסורים.
אדם אינו אמור לתקן אנשים אחרים ואינו יודע מה נעשה בליבם, כאן נדרש ממנו לעורר רחמים וזכות עליהם. ולכן משה הטיח דברים כלפי מעלה, כי כאן לא היה מדובר בכאב אישי אלא בצרה הנוגעת לכלל ישראל.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
