השבת הקרובה מכונה בשם “שבת שירה”, משום שקוראים בה שתי שירות: שירת הים בפרשת השבוע, ושירת דבורה בהפטרת הפרשה.
השירה הראשונה פרצה מול ים סוף. עם ישראל נחלץ ברגע אחד מצרה לאור גדול. פרעה רדף מאחוריהם ואילו הים נח לפניהם ברוגע ללא אפשרות מילוט. ואז קרה הבלתי יאומן: הים הגדול נפתח ועם ישראל חצה אותו בבטחה, וכאשר פרעה וחילו ירדו לתוך הים, המים שבו וסגרו עליהם. כך הם גם יצאו מעבדות לחירות וגם ראו את האויב שוקע במצולות. באופן ספונטני פרצה שירה נרגשת מקרב משה והגברים, ואחר כך הצטרפו אליהם מרים והנשים.
השירה השנייה התרחשה כמאה שנים מאוחר יותר בתוך ארץ ישראל. עם ישראל סבל קשות מיבין מלך חצור, ממלכי כנען ששלטו בצפון הארץ. “דבורה הנביאה”, נביאה דגולה שהייתה “שופטת” את ישראל והיו עולים אליה לבירור ולמשפט והיא הזעיקה גנרל צבאי בשם “ברק בן אבינועם” לצאת לעזרת השבטים. דבורה הצטרפה אליו, בעקבות סערה גדולה שפרצה באופן נסי בלבלה את חיילי האויב והם נפלו לפני ישראל. סיסרא המבוהל ברח משדה הקרב והגיע אל המאהל של יעל, שהשקתה אותו חלב והוא נפל נרדם. היא הכתה בעוצמה בראשו עם היתד של האוהל והוא מת במקום. ושוב פרצה שירת הודאה מקרבה של דבורה וברק בן אבינועם על הניצחון הניסי.
בעוד שאת שירת הים הובילו הגברים ואילו הנשים רק המשיכו אחריהם מאוחר יותר,ככתוב: “אז ישיר משה ובני ישראל” ורק אחר כך “ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה”, בשירת ההפטרה ההתרחשות היא הפוכה. מי שמובילה את השירה היא דבורה, ואילו ברק רק ממשיך אחריה, ככתוב: “ותשר דבורה וברק בן אבינועם”
בנוגע לשתי השירות בפרשה, כתוב שעם ישראל מנהל מאז ומתמיד שתי קרבות. קרב כנגד האויב הרחוק, החיצוני, אך אחרי שהקרב הזה נגמר, מתחיל הקרב האמתי: על הבית. על הדמות של החברה שתצמח כאן. זהו הקרב בינינו ובין עצמנו אודות הערכים והאידאלים עליהם נבנה את בתינו.
הקרב הזה מתנהל הן ברחוב והן בתוך ביתנו פנימה, סביב אופי החינוך שיקבלו הילדים, על דמויות החברים שישחקו אותם ועל התכנים בהם הם יצפו, יקראו וימלאו את ראשם.
כאן חילק הקב”ה באופן בולט את האחריות לניהול הקרב. המלחמה החיצונית,הופקדה בידי גברים, אך את ניהול הקרב הפנימי, על הבית, הפקיד הקב”ה בידי הנשים. את הקרב הזה הן מנהלות טוב מהגברים.
לכן השירה הראשונה מושרת בעיקר בפי משה. שכן הקרב כנגד פרעה התנהל בחוץ לארץ ועל אדמת המדבר. אולם המלחמה מול סיסרא התנהלה על אדמת הארץ, מתחת לבית והקרב הזה צריך להתנהל דווקא באמצעות הקול הנשי.
את האויב החיצוני, אנו אמורים לסלק. לרדוף ולהכות בו עד חורמה, והתפקיד הקשה הזה מתאים יותר לגברים, שסגנון המלחמה שלהם הוא כוחני ואגרסיבי. מול האויב הפנימי, בתוך החברה היהודית והישראלית עצמה, אנו אמורים לחולל פעולה בדיוק הפוכה: לאהוב ולקרב כדי להאיר את הנקודה המשותפת לכולנו ולפעול בה שינוי. והתפקיד הזה מתאים יותר לסגנון הפעולה הנשי, שהוא חותר לחבר, לקרב ולשתף. והשלמות היא בשילוב שני היכולות האלו יחדיו.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
