פרשת השבוע עוסקת במערכה הקשה ביותר בתקופת מנהיגותו של משה. זו הפעם הראשונה שקמים אנשים ושוללים את עצם הסמכות שלו,מובילי המרד היו רבים, אך משה עצמו מזכיר רק שניים. עדת דתן ואבירם.אלו זוג אנשים מסוכנים שלא הייתה דרך להתמודד אתם מלבד העונש הנורא שלא חזר על עצמו עוד: בליעה באדמה.

המרד שלהם נמשך כבר יותר משישים שנה. הוא רק התפרץ כאן על פני השטח.

המקרה הראשון התרחש עוד בהיותו נער במצרים. משה יצא מארמון פרעה וראה איש מצרי מכה איש יהודי. משה הביט כה וכה וירא כי אין איש וטמן את המצרי בחול. למחרת יצא שוב מהארמון וראה שני אנשים שאחרי כן הלכו והלשינו עליו לפרעה והמלך הוציא גזר דין מוות. משה ברח ממצרים לשישים שנה ארוכותבגלל דותן ואבירם.

המקרה השני בשעה שמשה הוציא את ישראל ממצרים. העם כולו הלך אחרי המנהיג שהוביל אותם חוץ משני אנשיםשמחליטים לקלקל וניסו להוכיח ההיפך.

ואז מגיע המקרה השלישי. כאן הם מקבלים אומץ ויוזמים מרד כנגד ההליכה לארץ:הם מנסים לשכנע את העם לחזור למצרים אחרי העדות הקשה של המרגלים.

הם שוב פורצים נגדבמרד קורח ועדתו. ומתריסים בפניו: “לא נעלה”.

הצעד הראשון שעושה משה הוא בהחלט לא צפוי: הוא פונה אליהם ומבקש ליצור מולם שיח. זה בהחלט צעד מפתיע, משום שהם כבר היו “מוחזקים במחלוקת”. התגובה שלהם צפויה: הם מסרבים לאחוז בידו המושטת ומגיבים במילים קשות.

למחרת מגיע העונש הנורא: ה’ מצווה את משה להרחיק את העם מאוהלי דתן ואבירם כי הם ובתיהם עומדים לקרוס לתוך האדמה. בעוד שהקב”ה שלח אותו להרחיק את האנשים מאוהלי דתן ואבירם, משה הלך “אל דתן ואבירם“!משה החליט ביוזמתו להתרות אודות האסון המתקרב.משה עשה ניסיון אחרון לעורר אותם.

משה לא היה רשאי לומר כלום לדתן ואבירם, משום שכבר נחתמה הגזירה. אבל עדיין הלב שלו – לב כל קהל ישראל, אוהבן של ישראל היה – לא אפשר לו להניח לזוג הקושרים ללכת מהעולם במיתה משונה. ולכן הצעד האפשרי היחיד היה “ויקם משה“!. להזדקף בעמידה של גדולה וכך לחלוף על יד האוהל של דתן ואבירם ביחד עם זקני ישראל ואולי התהלוכה המרשימה תזעזע אותם. משה קיווה שהליכתו באופן של גדולה תפעל הכנעה וביטול.

מכאן למדים על נקודת המבט של משה שהביט אחרת על יהודים. משה לא האמין לחטאים שלהם. הוא לא השתכנע מהרוע שלהם. הוא ראה בחטא רק מעידה זמנית המנוגדת לאופיו האמתי של האדם, וכיון שכן, החטא לא הופך לעולם להיות בבחינת “חזקה”.

אצלנו, כשאדם פוגע בנו, אנו סבורים שהוא עשה זאת מכל הלב. אבל כשהוא מבקש סליחה – אנו בודקים מה האינטרס שלו… אצל משה זה עבד הפוך.”תפישת האדם” שלו הייתה הפוכה. הוא לא האמין לכישלונות של דתן ואבירם, הוא כן האמין לבקשת הסליחה שלהם.

הלכה למעשה, הדברים אומרים שתי נקודות פשוטות: ראשית, לא לקרוע את החבל. גם אדם שכועסים עליו הוא בן אדם וכך צריך להתייחס אליו.

שנית, לא להפסיק לנסות לקרב ולהאהיב. תמיד ראוי לפנות אל כל אדם בשפה חיובית, המדגישה את המעלות שלו ועצם הדבר מעורר בו את הרצון לתקן ולשנות.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי