בפרשת בראשית, מסופר על מלאכתו של ה’ במשך ששת ימי בראשית ועל שביתת ה’ ממלאכה ביום השביעי. “ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו”.

בשבת היוצאת בחנוכה, בכל בית יהודי מדליקים הן נרות שבת והן נרות חנוכה, את נרות השבת מניחים על שולחן השבת ואת נרות החנוכה מניחים על אדן החלון או משקוף הדלת.

מובא בהלכה שכאשר יש לאדם רק נר אחד, לדוגמא, עני שנותרה לו פרוטה אחרונה עבור קניית נר אחד, או שיש לו בבית נר אחד בודד – האם מוטב לקיים בו מצוות נר שבת או דווקא מצוות נר חנוכה?

כלומר, מה יעדיף האם ידליק את הנר כנר שבת או ידליק אותו כנר חנוכה?

ההיגיון הפשוט אומר שמצוות החנוכה עדיפה. אחרי הכול, שבת חנוכה היא שבת חגיגית, נדירה, אחת בשנה. זה או עכשיו או לא בשנה הזו בכלל, ואילו נרות שבת ידלקו גם בכל השבתות הבאות.

בכל זאת, הגמרא קובעת (שבת כג,ב) והרמב”ם פוסק כך להלכה (סוף הלכות חנוכה): “נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו”. הרוגע והשלווה בסעודת השבת בזכות אור הנרות, עדיפים על התרוממות הרוח של החנוכה.

נרות החנוכה מזכירים את אחד מרגעי ההשראה החשובים בתולדות עמנו, לולי גבורת החשמונאים, כולנו לא היינו כאן היום. החשמונאים הקריבו את חייהם, מעטים נגד רבים, כנגד מלחמת דת חמורה שהייתה עלולה חלילה לגדוע את המסורת היהודית.

מנגד, נרות שבת נועדו בסך הכול לשם “שלום בית”, כדי להנעים את הסעודה המשפחתית לאור הנרות, וגם בלי נרות אפשר לאכול . ובפרט כיום אחרי המצאת החשמל, שכבר אין חשש “שמא ייתקל בעץ ואבן” ללא הנרות, ולכן הדלקת נרות שבת היא בעיקר לשם תוספת אורה ועונג אכילה .

לשון הגמרא והרמב”ם הוא “נר ביתו ונר חנוכה”, אבל היה ראוי לקרוא לנר בשמו המפורש: ‘נר שבת’ כמו “נר חנוכה” ולא “נר ביתו”? מדוע נרות השבת הם יותר “ביתו” מאשר נרות חנוכה שמצוותם “נר איש וביתו”?

עוד שאלה בדברי הרמב”ם: הרמב”ם קובע את ההלכה הזו בסוף הלכות חנוכה ולא בהלכות שבת. וזה כמובן פלא גדול: הרי ההלכה הזו מדברת במעלת נרות השבת על נרות החנוכה, ואם כן מקומה הוא בהלכות שבת ולא בהלכות חנוכה שאמורות לעסוק במעלת נרות החנוכה?

הרבי מוצא כאן רמז נפלא ומהדהד לאחת התהיות שמלווה את כולנו בכל יום ויום, ובפרט בנקודת הזמן הספציפית בה אנו נמצאים – החזרה לשגרה לאחר החגים, מה צריך להיות סדר העדיפויות בין משפחה וקריירה?

סיפור: מסופר על אחד האדמורי”ם הקודמים מויז’ניץ, שצעד לביתו בחזרה מהתפילה. מסלול ההליכה עובר דרך רחוב חנויות ראשי פתאום עצר האדמו”ר את ההליכה המהירה ונכנס לחנות תכשיטים יוקרתית. בעל החנות עזב הכול וניגש בהתרגשות לקבל את פניו, לא בכל יום נכנס אדמו”ר לחנות תכשיטים, הרי הצדיק היה יכול לבקש להכניס אליו הביתה כמה מגירות עם דוגמאות והיה נענה בחפץ לב.

האדמו”ר ביקש לרכוש שעון יפה לאשתו. האיש הציע כמה שעונים, אך האדמו”ר הפתיע: “אולי יש אישה בחנות? אינני יודע לכוון אל הטעם הייחודי של רעייתי ואולי אישה שעובדת כאן תוכל לסייע”? אשתו של בעל החנות ניגשה ברטט והמליצה על שעון אצילי ועדין שיכול להתאים לרבנית הנכבדה. הצדיק אישר שזה באמת שעון מיוחד במינו, הוציא מהכיס חבילת שטרות ירוקים ועזב את החנות.

הגבאי שליווה את האדמו”ר לא הבין כלום. “רבי, סליחה שאני שואל, אבל הרבנית קנתה לפני חודשיים שעון חדש? ולא חל היום שום תאריך מיוחד שמצדיק קנייה יקרה כזו”?

“אגיד לך את האמת, השיב האדמו”ר, הרבנית אינה צריכה את השעון ולי אין כסף לקנות מתנה יקרה כזו. אולם אתמול עברתי על יד החנות ושמעתי מתוכה צעקות נוראות: בעל החנות גער באשתו: ‘את לא שווה כלום. כבר שלושה שבועות לא מכרת שעון אחד. מי צריך אותך’? החלטתי להשיב את כבודה של האשה ולהעניק לה את ההזדמנות למכור שעון יקר עבור הרבנית”…

נרות שבת ונרות חנוכה מסמלים את שני התפקידים המוטלים על היהודי: נר שבת הוא כדברי הגמרא והרמב”ם: “נר ביתו”, זה הנר שמביא הביתה שלום בית. הוא מרגיע את כל האווירה, הבעל והאישה מתיישבים לאכול יחד באהבה וברוגע את מטעמי השבת. זה הנר שמזמין את הילדים מהבית ומחוצה לו, לעזוב את כל העיסוקים הבוערים ולהתאסף סביב השולחן של אבא ואמא.

נר חנוכה, לעומת זאת, הוא הנר של החוץ. “להדליק על פתח ביתו מבחוץ”. זה הנר של השליחות ושל הקריירה. הוא מסמל את חובתו של היהודי עליה קוראים בפתח פרשתנו: “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה”. תצליחו, תתקדמו, תפרצו גבולות ותביאו את האור היהודי לכל פינה.

השאלה הקיומית והנצחית, מה עדיף? בן הזוג או ההצלחה הכלכלית? הילדים או ההגשמה האישית? הרי השליחות בחוץ הרבה יותר קוסמת. יש בה כבוד, יש בה כסף, יש בה קריירה, ואין בה את המתח והשגרה הלחוצים של הבית.

הגמרא כאן קובעת את הכלל לבניית בית יהודי,  “נר ביתו עדיף”. המצווה הראשונה המוטלת על היהודי היא הבית, ורק אחר כך העסק.
שתי סיבות לכך: ראשית, “חייך קודמים” ו”עניי עירך קודמים”. בן הזוג והילדים הם חלק מהאדם עצמו, ולכן חובתו היא לדאוג לקרובים אליו לפני שמאיר את החוץ והרחוקים ממנו. [אנו רואים אצל אנשים מתבגרים כי מה שמעניין אותם בעיקר הוא הילדים. מגיע שלב בחיים שאדם לא שואל כמה כסף הוא עשה, אלא כמה אושר הסב לאנשים היקרים לו].

ישנו הסבר הרבה יותר עמוק: נר שבת הוא הסוד לגידול יהודים בריאים ונורמליים. נר שבת הוא המענה להתמוטטות התא המשפחתי שקורה בדורנו.
כאשר משפחה יושבת יחד פעם בשבוע, בלי טלפונים בלי טלוויזיה, כל אחד סביב השולחן מקבל את ההרגשה שהוא אחד ויחיד. כל ילד מספר מה עבר עליו השבוע, בני המשפחה האחרים מקשיבים ומגוננים עליו, ההורים עוברים על דפי הקשר שהביאו הילדים והנכדים מבית הספר – והתא המשפחתי מתלכד לישות אחת.

הגמרא אומרת כי “מי שזהיר בנרות שבת – יהיו לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצווה ותורה אור”. נר שבת הוא בסיס הקדושה היהודית בבית, הוא מעצים את האור הנשמתי אצל כל אחד ומצמיח יהודים גאים ואוהבים את יהדותם.

לכן “נר ביתו” קודם ל”לנר חנוכה”, כי אי אפשר להאיר את החוץ לפני שמאירים את הפנים. אי אפשר לצאת לקרב אחרים מבלי שהבית תקין. לא ניתן לנהל מלחמה בחוץ אם ה”אני” הפנימי והיהודי של בני המשפחה הוא רקוב. רק אחרי שבונים את האהבה המשפחתית, אפשר לצאת ביחד לכבוש עולם.

כעת אפשר להבין בעומק רב מדוע הרמב”ם קובע את הדין הזה בסוף הלכות חנוכה ולא בהלכות שבת: הרמב”ם רוצה לחדד כי זאת השלמות של מצוות נר חנוכה עצמה. זה לא שנר שבת גובר ומכופף את נר חנוכה, אלא מצוות חנוכה עצמה מבקשת שיקדימו לה את נר שבת, כי בלי שבת אין חנוכה, בלי לגדל יהודים גאים אין עם מי לכבוש את הרחוב.

הרמב”ם מביא לכך ראיה חזקה בהמשך דבריו: “שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם”. ה’ מצווה לכתוב את השם המפורש על גבי קלף ולהכניסו בתוך מי אישה סוטה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. הפרשנות העמוקה מאחורי הדברים היא, שבלי שלום בין איש לאשתו – אין שם ואין תורה, נעקר היסוד עליו עומד המשך העברת המסורת היהודית, וממילא שלום בית קודם ועדיף על הכול.

סיפור: משפחה בשכונת קראון הייטס בברוקלין חוותה משבר. הבן הבכור, שהיה בסך הכול נער צעיר, הסתכסך עם ההורים ועזב את הבית. הוא סיפר ששכר דירה עם חברים במנהטן ופעם בחודש היה מרים טלפון לעדכן שהוא בחיים. האימא השבורה לא נרדמה בלילות. אמא שאינה יודעת האם הילד שלה אוכל, איפה הוא ישן, ומי החברים שהוא מסתובב לצידם ביום ובלילה.

היא נכנסה ליחידות אל הרבי מליובאוויטש ושפכה את מר ליבה. הרבי הורה לה: “תשקיעי בשולחן שבת”. היא לא הבינה איך זה יעזור עם הילד שלא בא הביתה וכנראה לא שומר שבת, אבל היא לא הקשתה קושיות. ביום ראשון בבוקר היא שאלה כל אחד מהילדים מהו הכי אוהב לאכול? זה אמר גלידה, זה ביקש עוגה, וההוא אוהב שניצל וצ’יפס. ביום רביעי, הבעל עזב את העבודה שעתיים קודם וקבע עם חבר ללמוד דבר תורה לקראת סעודת שבת.

בליל שבת שבו בני המשפחה מבית הכנסת וקיבל אותם שולחן מדהים. מפות, מפיות וכל טוב. ליד הכיסא של כל ילד המתינה המנה האישית שהוא הזמין, אבא ואמא היו רגועים במיוחד, אמא לא צעקה גם כאשר נשפך גביע היין על השולחן, והאב לקח את דפי הקשר שהביאו הילדים מבית.

הוא שאל, התעניין, אחר כך סיפר משהו שהכין בעצמו. אווירה של גן עדן שררה מסביב והילדים התפללו שהנס לא יגמר לעולם. בשבוע הבא שוב חזר הנס על עצמו: אמא מכינה לכל ילד מאכל שהוא אוהב, אבא סבלני וערני ליד השולחן, וכך הפך ליל שבת לחוויה מלכדת שממתינים לה כל השבוע.

חלף חודש ואותו נער התקשר הביתה. אחיו הצעיר הרים את הטלפון וסיפר בהתרגשות: “אל תשאל, אבא ואימא התחילו לאהוב אותנו… קיבלנו מתנה מהשמיים: שולחן שבת בה כל ילד הוא מלך”. הנער נשאב לראות את הפלא, לא היה לו קל ללכת לישון מדי לילה לבד בדירה מלוכלכת במנהטן. הוא בא הביתה רק לסעודת שבת אחת, ולעוד סעודת שבת אחת, ועוד אחת אחריה, עד שחזר הביתה…

מכאן מסיק מכך הרבי כי השליחות הראשונה המוטלת על האדם היא תמיד הסביבה הקרובה. השליחות החדשה שהיא בחוץ, לא גורעת מהקודמת אלא מוסיפה עליה. ואי אפשר לשנות את העולם אם הסביבה הקרובה רקובה – ולכן החובה הבסיסית הייתה ונותרה: הבעל, הילדים,ורק אחרי כן החברים  השכנים והידידים.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי