פרשתנו מספרת על לידתו של יצחק בנם של אברהם ושרה. הם היו נשואים 60 שנה ולא זכו לחבוק ילד. לפי המדרש הם התחתנו כשאברהם היה בן 25 ושרה בת 16 ועכשיו אברהם כבר בן 85 ושרה בת 76. הם ניסו הכול כדי לזכות לברכת ה’, עלו ארצה במסירות נפש ופעלו לפרסם את שם האלוקים, אבל השנים חלפו ולא נולד ילד.

כצעד אחרון, שרה עוררה את אברהם לעשות מעשה: לשאת את שפחתה, הגר, לאישה שנייה. אחרי ששרה יצאה מארמון פרעה, המלך המצרי התפעל מקדושתה וביקש לאמץ את בתו, הגר, כבת בית במשפחת אברהם. הגר הצטרפה אליהם כשפחה וכעת שרה הציעה לבעלה להביא ילדים מהשפחה.

התורה מדגישה שזאת הייתה יוזמה של שרה. היא זו שדחפה את אברהם והגר להתחתן, ובלעדיה, דבר לא היה נעשה. אברהם מצידו לא רצה לפגוע בשרה, המטרה הייתה: “אולי אבנה ממנה”. הכוונה הפשוטה היא לכך שילדי השפחה נחשבו כילדי הגבירה. פירוש נוסף: שרה קיוותה כי כאשר ה’ יראה עד כמה היא מוכנה להקריב למען הבאת ילד, זה יעורר נס עבורה עצמה.

אברהם הופך להיות אבא ונולד ישמעאל, הנס הזה משנה את הסטטוס של הגר: מסתם שפחה היא הופכת להיות אם בנו של אברהם. זה גורם לה לגאווה וזלזול בשרה. 

חולפות 13 שנים מלידת ישמעאל והנס האמיתי מתרחש: גם שרה נכנסת להיריון וביתו של אברהם מתמלא בשני ילדים: ישמעאל ויצחק. הילדים גדלים, אבל אז שרה רואה את ישמעאל “מצחק” עם יצחק [פירושים רבים למילה “מצחק”: מגלה עריות, שופך דמים ועובד עבודה זרה] ושרה נחרדת לחשוב שזה יהיה החונך של הילד שלה.

היא תובעת מאברהם להוציא את ישמעאל מהבית, לא פחות. היא תובעת מאברהם להתנתק מהילד עצמו, מבנו בכורו שנולד אחרי 86 שנות המתנה. אברהם כמובן מסרב, עד שה’ מתערב ומצווה את אברהם לשמוע לקול שרה ולהיפרד מישמעאל.

מדוע שרה פחדה? הרי זה היה הרעיון שלה לחתן את אברהם עם הגר?

בפשטות היא הייתה חרדה מהחינוך של יצחק, אבל לא זה מה שהיא אומרת. היא מדברת על משהו אחר: על דאגה לירושה!. כלשון הפסוק: “כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק”. 

הקב”ה מצווה את אברהם לשנות את שמו מ”אברם” ל”אברהם”, משום ש”אב המון גויים נתתיך“. אברהם ושרה הם לא רק אנשים, הם מפעלים. הם אבות האנושות. אברהם ושרה הם האנשים הבודדים שהולכים לשנות את העולם. הם מבשרי האמונה שהולכים להפיץ את בשורת הא-ל האחד.

הם צריכים להשפיע ברמה האוניברסלית. הם אמורים לגרום לכך שכל אדם בעולם יזרוק מהבית את אלילי האבן ויפנה בתפילה לא-ל אחד. 

וכאן נוצר הפיצול בין אברהם ושרה: “אברהם” הוא אב המון גויים, הוא נועד להיות ללמד את האמונה בכל האנושות. ולא רק ללמד אותם כמו מורה שבא מבחוץ, אלא להיות להם אב ומוליד כי תכונות הבן דומות לתכונות האב. ושרה היא מופקדת לברור את הזרע האחד שיקדיש את כל ישותו להפצת האמונה האלוקית.

נוצרים מצבים ששני האינטרסים הללו הופכים להתחרות אחד בשני. בעוד שבשלב הראשון שרה עצמה היא זאת שמביאה את הגר לאברהם כדי ללדת ממנה את ישמעאל, הדברים מתפתחים לא טוב: שרה קולטת שהגר הופכת להיות האישה העיקרית בבית. הוי אומר שמתפתח מצב לפיו העם היהודי שייוולד ממנה לא יהיה יותר מעם שולי וחסר השפעה, לעומת כלל האומות האדירות, בני הגר וישמעאל. 

לבסוף, אברהם מכריע בין שרה להגר וקטורה, בין יצחק לישמעאל ובני הפילגשים. לאחר מותה של שרה, היא מנצחת את סדר העדיפויות ואברהם מסכים שהיא אשתו העיקרית והזרע הנבחר הם בניה. הוא נותן מתנות לבני הפילגשים ומשלחם וכותב את כל נכסיו ליצחק ובכך קובע שעיקר שמו ודרכו תהיה שייכת  לעם ישראל.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי