פרשתינו מסכמת את ספר בראשית דרך סיפורו של עם ישראל שהוקם בכוח שלושה אבות, אולם התואר הנצחי שלנו הוא על שם אב אחד: “עם ישראל“. איננו נקראים על שמו של האב המייסד, אברהם, גם לא על שמו של האב שפשט את צווארו לעקדה, יצחק, רק על שם השלישי והאחרון: יעקב אבינו. הדבר בולט בין היתר בפסוק הכי חשוב בחיים היהודיים המסכם את כל תמצית האמונה שלנו: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד”. 

בראשית רבה עו: בחור [מובחר] שבאבות זה יעקב, שנאמר ‘כי יעקב בחר לו י-ה’ – יפה תואר שם: שהייתה מיטתו שלימה. 

יעקב אבינו מסמל את מידת האמת, היא מידת הנצח. בעוד שאברהם אבינו שינה את העולם, הוא היה הראשון שהפיץ את האמונה המונותיאיסטית בא-ל אחד וכל העולם הנאור מאמין כיום באמונה שלו, בכל זאת בתוך ביתו פנימה זכה אברהם להצלחה חלקית בלבד ילד אחד נשאר מחוץ לדרך(ישמעאל). גם יצחק אבינו, היהודי הראשון שנולד מאב ואם יהודיים בטהרה, ואף זכה לשאת אישה קדושה כמותו, לא זכה להצלחה בתוך ביתו וילד אחד נשאר בחוץ(עשו). יעקב אבינו הוא הראשון שזוכה ל”מיטתו שלימה” וכל ילדיו הם יהודיים, “שבטי י-ה”. יעקב אבינו מסמל את היכולת להנחיל את האמת הפנימית לכל מקום. 

הדבר מגיע לשיא בפרשת השבוע: הרצון הטבעי אצל הורים ללכת מהעולם בצורה מכובדת. גם אם קרה חלילה ובמשך החיים היו חיכוכים שונים במשפחה, הורים מייחלים להיפרד מילדיהם כשהם עומדים לפניהם כאיש אחד בלב אחד. ואולם למרבה הצער, אברהם ויצחק לא זכו לפרידה כזו.

על אברהם מסופר בפרשת חיי שרה, שהוא בירך את יצחק בלבד לפני מותו ולא מוזכרת פרידה מישמעאל. אצל יצחק לא מוזכרת בכלל פרידה מהילדים ואילו יעקב הוא היחיד שעוזב באופן של “האספו ואגידה לכם”. הוא אוסף את שנים עשר ילדיו סביב מיטתו ומברך אותם לפרידה.

השאלה מתבקשת: מה מנע, אם כן, משמעון ולוי להפוך להיות לגמרי “עשו”? בעוד שישמעאל נותר שבוי ב”ישמעאל” שבו ועשו נותר לכוד ב”עשו” שבו, בני יעקב ידעו לעצור את הירידה ולגלות את כוח התשובה. הם היו הראשונים שהגדירו את חייהם מחדש. 

מהי אותה צורת חינוך המלמדת לתקן? במה זכה יעקב שכל ילדיו המשיכו בדרכו ? מדוע דווקא אצלו קיננה מדת הנצח ככתוב “תיתן אמת ליעקב ?

כוח התשובה היה תוצר החינוך של לאה אימנו. בפעם הראשונה שלאה מוזכרת בתורה, היא מוצגת בצורה שנראית מאוד לא מכובדת:

בראשית יט,כז: ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה.

והתמיהה גדולה: כיצד יתכן לבזות את לאה עם הנגדה כה חמורה בינה לרחל? אחותה יפת תואר ואילו היא עיניה מכוערות! במיוחד שהעיניים הם הביטוי הישיר של הנפש, כדברי הגמרא (תענית כד) “כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה” – וכיצד ניתן לבזות כך את עיני לאה?

בספרי חסידות מבואר כי העיסוק בעיניה של לאה, מבטא למען האמת את השבח הגדול ביותר שלה. עיניה היו רכות משום שלאה הייתה בעלת התשובה הראשונה. לאה היא הראשונה שהפכה את חייה. היא הביאה לעולם את ההבנה כי הקב”ה לא תובע שלמות, הוא מבקש את התיקון של חוסר השלמות. ה’ יוצר בעיות כדי שניאבק בהן.

לאה הייתה בוכה על מר גורלה. היא ידעה את התכנית של הוריה, “הגדולה לגדול והקטנה לקטן” ולכן היא אמורה להינשא לעשו. הבכי שלה היה מאבק ותפילה לשנות את גורלה. ואכן התפילה חוללה את הנס ושינתה את גורלה מהקצה אל הקצה. בפועל היא ילדה את רוב ילדי יעקב וזכתה להצמיח את האוצרות הגדולים ביותר של עם ישראל: הכהונה והלוויה, משה רבנו, המלוכה של יהודה ודוד, התורה של יששכר והעושר של זבולון.

ולכן ילדי לאה היו כאלו שנפלו וקמו. זה החינוך שהם קיבלו מאימא שלהם. אלוקים לא מחפש שלמות, הוא מחפש את ההתקדמות ההדרגתית מהמקום בו היינו אתמול. ילדי לאה ידעו שהם אמנם לא יזכו לעולם להיות מושלמים כמו יוסף ובנימין, אך יזכו לשנות משמעותית את המקום בו התחילו.

אם ננסה לתרגם את הדברים לעצה חינוכית מעשית: הורים ומורים חייבים להעניק לילדיהם את התחושה שאין דבר אבוד. שום עבירה אינה גדולה מהאפשרות לתקן אותה, ואדרבה, דווקא מי שנפל בחלקו לתקן את דרכיו, זוכה לגרום נחת רוח גדולה יותר לקב”ה שהצדיק אינו זוכה.

אולי יש לומר בדרך אפשר, שזאת הסיבה שיעקב אבינו מבקש בסוף פרשתנו להיקבר על יד לאה!. אף שהיא הייתה “אישה שנואה” ביחס לרחל. שכן בסוף ימיו הוא הבין את התרומה האדירה של לאה לחייו ולהקמת עם ישראל. 

ואילו, סוד הנצח של משפחת יעקב טמון באישיותו המיוחדת של יעקב אבינו. שידע לשלב בין התכונות השונות. כידוע שהטעות החמורה ביותר בחינוך היא ללכת עד הסוף. 

הגמרא מציינת שני מקרים כדוגמא לכך: גיחזי היה משרתו של אלישע הנביא. פעם הגיע נעמן, שר צבא ארם וביקש עצה מהנביא למחלת הצרעת בה לקה. אלישע הורה לו לטבול במי הירדן והוא נרפא. נעמן שב נרגש אל הנביא ובידיו מתנות, אך הנביא סירב לקחתן. כשנעמן התרחק מהבית, רץ אחריו גיחזי ואמר כי הנביא מבקש את המתנות. הדבר נודע לאלישע והוא סירב למחול לו. הוא קילל את גיחזי בחומרה שצרעת נעמן תדבק בו, והמשרת המושפל והנואש הלך והקים עבודה זרה והחטיא את הרבים.

סיפור שני: רבי יהושע בן פרחיה וישו הלכו לירושלים ונכנסו לפונדק. בעלת המקום אירחה אותם יפה, אמר רבי יהושע כמה יפה אכסניה זו. חשב ישו שכוונת רבו היא שהאישה נאה. אמר: רבי, עיניה טרוטות [לא יפות]? אמר לו, רשע, בכך אתה עוסק?! הוציא 400 שופרות ונידה אותו. בא ישו לפניו כמה פעמים וביקש לקבל אותו ולא השגיח בו … הלך וזקף לבנה והשתחווה לה. אמר לו רבי יהושע חזור בך. אמר לו מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה.

תמורת זאת, אלישע הנביא ורבי יהושע היו צריכים לנהוג אחרת לגמרי: “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת“. זאת תובנה ענקית בחינוך: השיטה הנכונה היא לשלב בין שתי תנועות הפוכות. חינוך טוב אינו מבוסס על חסד בלבד וגם לא על גבורה בלבד, הוא שילוב של שני כוחות הופכיים.

מחנך טוב פועל מהראש, מההיגיון הבריא ולילד מסוים הוא נוקט בקו של חסד ולילד אחר הוא נוקט בקו של גבורה. יתירה מכך: גם החסד או הגבורה עצמם הם אינם חד-ממדיים, אלא מאוזנים ומוגבלים. נתינת חסד מוגבלת לפי דרישות הגבורה וכן להיפך, גבורה מאוזנת לפי כלי המקבל.

מעשה במחנך דגול בשם רבי ניסן, הוא הצליח מאוד בהשפעה על תלמידיו, אך כפי שקורה לפעמים, דווקא בתוך ביתו הוא נכשל. הבן שלו, יצחק שאול, סבל ממידות רעות. פעם שמע רבי ניסן כיצד בנו מתעלל בבעלי החיים בחצר. הוא קרא לבנו הביתה ואמר כי עליו לחוש בעצמו את הכאב שהוא גורם לבעלי החיים. לכן הוא יכה אותו. הבן הכאוב יצא מהבית בוכה וכשחזר פנימה, ראה מחזה מדהים. אביו ישב ליד השולחן והתייפח בבכי. האב כאב את העובדה שנאלץ להכות את בנו. והמראה הזה זעזע את הבן. השילוב בין הכעס של האבא ובין הכאב והרחמים שלו על מצב הילד חדרו את לב הבן ושינו אותו. 

כעת נוכל להבין את סוד הנצחיות של יעקב אבינו: האבות הקדושים מכונים בשם “אבות”, משום שכל אחד מהם הנחיל תכונת נפש יסודית לכל יהודי. אברהם מוגדר בתורה בתור “אברהם אוהבי“. הוא העניק לנו את תכונת ה”חסד” וההשפעה. אברהם עסק כל ימיו בנתינה, הוא הפיץ את בשורת האמונה, הוא ניהל פונדק להכנסת אורחים וביקש רחמים על אנשי סדום. 

אולם תנועת ההשפעה החד-ממדית יצרה גם בעיה חמורה. לעיתים היו צריכים להפגין גבורה ואברהם לא עשה זאת. המדרש (ריש שמות רבה) דורש על אברהם את הפסוק הקשה “חושך שבטו שונא בנו”. הוא נמנע מלהעניש את ישמעאל על מעשיו הרעים, משום שלימד עליו זכות וראה בו רק את הטוב. הטענה הזו בולטת בסיפור התורה על הוויכוח אודות ישמעאל. גם כאשר שרה עוררה את תשומת לבו לכך שנוכחות ישמעאל מזיקה לחינוכו של יצחק, אברהם סירב להחמיר אתו.

יצחק, לעומתו, מסמל את התנועה ההפוכה. יצחק היה אדם פנימי, מכונס בעצמו, שלא היה מעורב כלל עם הבריות. הוא היחיד בין האבות שלא יצא מהארץ וכמעט שלא יצא מביתו בהיותו עוור. חמור מכך: כאשר נשותיו של עשו מקטרות לעבודה זרה, יצחק לוקח את הדברים לעומק לבו ומתעוור מכך. הוא מסמל את האדם תובע-השלמות שמחמיר עם עצמו עד מיצוי הנפש. [ומה שיצחק אהב את עשו, צריך לומר שהיה זה מתוך רצון לשנות את עשו ולא נתינה לשם נתינה פזרנית כמו אצל אברהם]. האימה ששררה סביב יצחק ושיטת החינוך הקפדנית לא הביאה מזור לתסכולו של עשו.

יעקב, לעומת זאת, מסמל את התכונה השלישית והמושלמת: “תפארת”, מלשון יופי ופאר. יעקב פועל כביכול מ’ההיגיון’ ולא מהאופי האישי. יעקב משלב בין חסד וגבורה וממצה את הסגולות של שתיהן.

כמה דוגמאות לכך:  נתבונן בפרשת הברכות ונשאל, האם יעקב מזכיר את אברהם או יצחק? התשובה היא: לא זה ולא זה. יעקב מביט על הילד ושואל מה הילד הזה צריך. בעוד שביחס לבניו הגדולים הוא מדבר בתוקף נורא, לפתע תוך כדי דיבור הוא הופך את הקו ומדבר אל האחרים בנעימות עצומה. זאת תכונה כמעט לא אנושית. לכל אדם יש את הקו הנפשי בו הוא פועל – לחסד או לגבורה וכך הוא מפרש את כל מה שרואה בחייו. יעקב אבינו מגלם בו זמנית שתי תכונות הפוכות בתכלית. אלא יעקב היה אדם שפעל מההיגיון הבריא ולא מהאופי האישי. הגדולים היו צריכים את הקו התקיף בעוד שהצעירים את הקירוב.

התנועה הזאת באה לידי ביטוי גם לאחר פרשת שכם. בהתחלה יעקב נוזף בחומרה בשמעון ולוי ואומר להם: “עכרתם אותי להבאישני”. אולם לאחר שהם משיבים ואומרים: “הכזונה יעשה את אחותנו”?! יעקב משתתק. הוי אומר שיעקב שם קץ לכעסו ואינו מעצים את העימות.

יתירה מכך – וזאת נקודה מעניינת במיוחד: אפילו הגבורה עצמה היא מוגבלת ומרוסנת. היא משלבת בתוכה את החסד. לאחר שיעקב מזכיר את הקנאות של שמעון ולוי, הוא ‘מקלל’ אותם שיהיו נפוצים ומפוזרים בין קהילות ישראל כדי שלא ייצרו יחד אגרוף מרוכז של קנאות. רש”י מסביר כי יעקב כיוון לכך שבני שמעון יהיו מלמדי תינוקות ולכן ייאלצו לנוע ולנוד בין הקהילות כדי למצוא עבודה, וכן בני לוי יהיו כוהנים המחזרים על הגרנות וייאלצו לנוע בין העיירות כדי לקבל תרומות מעם ישראל.

למעשה, זה עצמו היה שילוב של חסד. היה זה עונש שעניינו תיקון ולא נקמה. שכן כדי למצוא עבודה כמלמדי תינוקות, הם יהיו מוכרחים לרכך את טבעם, שהרי לא הקפדן מלמד. וכן כדי לקבל תרומות מעם ישראל, הם יהיו מוכרחים לנהוג באהבה ורכות, שהרי אחרת איש לא ירצה לפרנסם. נמצא שאפילו הגבורה עצמה הייתה ממותקת בחסדים. 

עוד נקודה מובאת ברש”י: נשים לב שיעקב מקלל רק את מידת הכעס של שמעון ולוי ולא אותם עצמם. הוא אומר רק: “ארור אפם כי עז” ולא אומר חלילה שהם עצמם ארורים. וזאת מידה אדירה של שליטה עצמית: גם בשיא הכעס, הורה אמור לתקוף רק את ההתנהגות של הילד ולא אותו עצמו חלילה. אסור לו להעלות אפשרות שהילד עצמו אבוד וחסר תקנה.

בכך מבארים את שאלתנו המרכזית: מדוע זכה יעקב שתהא מיטתו שלמה? שכן ההצלחה בחינוך טמונה במידת התפארת, ביכולת לנהל את המידות ולשלב בין שתיהן. הורה מוצלח יודע שאין שיטה אחת בחינוך. לכל ילד יש את השיטה המתאימה לו, ויותר מכך והוא העיקר: לעולם אסור ללכת עד הסוף עם גישה אחת, אלא תמיד לשלב ולאזן בין המידות.

מספרים על אישה בקראון הייטס, שהילד שלה ירד מהדרך ועזב את הבית ל”ע. היא התאוננה לפני הרבי ביחידות כי אינה מבינה למה זה קרה אתו דווקא. היא נתנה לכל ילדיה את אותו החינוך? הרבי השיב כי זאת בדיוק הבעיה, שנתנה לכל הילדים אותו חינוך…

בכך מבאר הרבי את המצווה “ללכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום”. הרבי מבאר שיש בכך חידוש גדול על מצוות “ואהבת לרעך כמוך”. הקב”ה מנהל את מידותיו בהתאם לצורך ולא בהתאם לאופי. הוא יכול לתת בו זמנית לאדם אחד חסד ולאדם אחר גבורה. וכך נדרש מאתנו לנהל את הרגשות בהתאם לנדרש ולא בהתאם לאופי.

מובא בספרים כי זכותו של יעקב אבינו תעמוד לנו עד ביאת משיח צדקנו. בית המקדש הראשון מכוון כנגד מידת החסד, מידתו של אברהם. בית המקדש השני מכוון כנגד מידת הגבורה, מידתו של יצחק. אולם לשני הבתים לא היה קיום. בית המקדש השלישי מכוון כנגד מידת האמת, מידתו של יעקב אבינו ולכן הוא ישכון ויתכונן לנצח נצחים בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי