בפרשתנו מסופר על כעשרים מצוות שנצטוו בני ישראל בטרם צאתם ממצרים, ובין המרכזיות ביותר שבהן ביהדות, כמו “ברית מילה”, “הנחת תפילין” ועוד. עיקר הפרשה עוסקת ב”קרבן פסח”. 

שבועיים לפני יציאת מצרים, בראש חודש ניסן, ה’ בישר למשה ואהרן שפרעה עומד להישבר ולשחרר אותם. לפני שנס זה יקרה, עליהם להקדים ולהביא קרבן פסח. 

התורה מפרטת את המצווה בעלת הפרטים הרבים ומסועפים. הדרישה הראשונה הייתה לקחת שה (כבש) ביום עשירי לחודש ניסן ולהחזיק אותו בבית. אחרי ארבעה ימים של חיים משותפים עם הכבש, היה עליהם לשחוט אותו בין הערביים ולמרוח את הדם שלו על המשקופים. בהמשך הלילה, בשעת חצות, היה עליהם לאכול את הבשר בחיפזון.

רבי מתיא בן חרש מבאר שזאת הייתה רק מצווה אחת מתוך שתיים. בנוסף, הם הצטוו למול את עצמם באותו לילה של יציאת מצרים, רגע לפני שיצאו אל הדרך הארוכה במדבר.

למעשה, הקב”ה ביקש מבני ישראל להקדים שתי מצוות בתור “עם” כדי לזכות להיגאל מהשעבוד הנורא במצרים, מצוות פסח ומצוות מילה. 

נשאלת השאלה, מה הייתה המטרה מאחורי הוצאת הדם הכפולה הזו – דם פסח ודם מילה?

מכילתא: …הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר שם: ‘ואת ערום ועריה’. נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה (שמלו עצמם באותו הלילה שיצאו ממצרים, רש”י), שנאמר: ‘ואראה אותך מתבוססת בדמייך’ – בשני דמים.

מאחר ולבני ישראל לא היו מצוות שבזכותם הגיע להם להיגאל, נתן להם בורא עולם מצוות אלו. מצווה אחת נועדה כדי להתחבר עם ה’ באופן חיובי, ‘עשה טוב’, והמצווה השנייה נועדה כדי להתנתק מכל הרע מסביב, ב’סור מרע’. 

דם המילה נועד להכניס אותם באופן חיובי בברית עם הקב”ה ונועדה לחקוק בגוף סמל קבוע אודות הקשר אליו. הדם של מצות קרבן הפסח, נועד לבטל את היותם ‘שטופים באלילים’, חלק מאמונת ההבל של העבודה זרה המצרית. על ידי שהם שחטו את הכבש, ועוד לאחר שהחזיקו אותו כמה ימים בביתם נעקרה מהם אותה אמונה זרה.

בעומק יותר ניתן לבאר, לשון המילה ‘מצווה’ הוא מלשון צוותא וחיבור היינו העושה מצווה מתחבר עם הקב”ה ברוך הוא, מצווה הציווי. 

הדרך היחידה ליצור עימו חיבור, היא כאשר מקיימים את רצונו. כל פעם שיהודי עושה את רצון ה’ ומקיים מצווה, הנברא והבורא הופכים להיות ישות אחת. אור השכינה מקיף את האדם וסוכך על נפשו.

אם כן, המילה “מצווה” מקבלת משמעות חדשה לחלוטין. אין זו רק “מצווה” מלשון “ציווי ופקודה”, אלא מלשון “צוותא וחיבור”. המצוות הן האמצעי לעמוד ב”צוותא” עם מלך מלכי המלכים.

זאת היא משמעות המצווה, לכן גם היחס אליה אמור להיות שונה לחלוטין. האדם אמור לשמוח על ההזדמנות הבלתי רגילה שניתנה לו לקיים מצווה, להתעלות מעל כל ההגבלות של הטבע. אז הגוף שלו נעשה כלי לאור ה’ והוא הופך להיות אחד עם האין סוף.

באותה מידה, ה’ עבר מעל השדות במצרים וראה את עם ישראל מוטלים שם לאנחות. הם היו נחותים ומושפלים גם מבחינה רוחנית, “גוי בקרב גוי”, לאחר שנטמעו במשך מאתיים שנה בתוך התרבות המצרית. ה’ שאל אפוא, איך אפשר לגאול אותם? והרי הם “ערום ועריה” כלומר ערומים מן המצוות. בנוסף תרבות מצרים חלחלה בתוכם מעצם היותם שנים רבות תחת שלטון פרעה.

אמר להם ה’, תקיימו את המצוות וכך תתעלו מעל ההגבלות של הטבע. אתם תשתחררו מכל ההנחות של מצרים ותגבשו תפיסה מרוממת על החיים. 

מכאן אנו למדים כי אם רצוננו להיגאל, להיות מרוממים מכל הלשונות ומשוחררים מכל כבלי הטבע, עלינו לקבל על עצמנו עול מלכות שמים. אז נזכה יחדיו לגאולה האמיתית והשלימה.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי