בפרשתינו, הראשונה אחרי מתן תורה עליו קראנו שבוע שעבר, באה לידי ביטוי עוצמת הפרשנות של חז”ל. הפרשה מציגה 53 מצוות, ורובן הן בענייני “משפטים”, בדיני המשפט העברי העוסקים בנזקים וסכסוכים בין אדם לחברו. חז”ל הפכו את הפסוקים הללו ללימוד נרחב של הלכות. 

לדוג’ : הפסוק המוכר “עין תחת עין”, לפיו מי שחבל בחברו,  נותן לו דמי עינו ולא נטילת איבר ממש.

חז”ל מוציאים את הפסוק מידי פשוטו ומעניקים לו פרשנות: לא “עין” אלא ‘דמי עין’. לא “עין תחת עין”, אלא ‘ממון תחת עין’. הדיין מעריך כמה שווה עבד בריא וכמה שווה עבד חסר-עין ואת הפער ביניהם משלם המזיק כפיצוי. 

נמצא שרוב רובה של ההלכה היא פרשנות חכמינו ואינה כתובה במפורש בתורה.

נשאלת השאלה, מה מקור סמכות התורה שבעל פה? מדוע יצר הקב”ה מבנה כזו בו השאיר מקום לחז”ל לפרש אותו ולא צירף בעצמו פרשנות מתאימה לטקסט?

מעבר למילות התורה שבכתב, משה הוסיף והעביר לתלמידיו פרשנות בעל פה לכל פסוק שאותה שמע מפי בורא עולם. למשל כשנאמר “עין תחת עין”, משה הבהיר כי שמע הבהרה מה’ שהכוונה ‘ממון תחת עין’. וכך עברו דברי משה במסורת מדור לדור. אם כן התורה שבכתב כללה פרשנות בעל פה ברורה ומוסכמת.

עבודת חז”ל אינה אלא לפענח את מה שהתכוון הקב”ה להעביר. חז”ל פתחו כל פסוק בתורה והפיקו ממנו לימודים על גבי לימודים, וחלק זה בעבודת חז”ל כולל וויכוחים, מחלוקות חריפות, עיון עד מיצוי המוח שתכליתו לפענח את הרמוז בתורה ולהוציא ממנו השלכות ורמזים לשאלות שיתחדשו עד סוף כל הדורות. 

הפרשנות שבעל פה, נטועה כמו שתיל אילן בתוך דברי התורה שבכתב ומצמיחה על גביה ענפי ענפים של פרשנויות ועומקים. מצד אחד, חז”ל מחדשים הלכות ומצד שני הכול כלול בדברי התורה והם אינם אלא מפענחים לידי גילוי את כוונת ה’.

הצורך העמוק ביותר של האדם הוא ליצור, לצמוח ולהתפתח. האדם נוצר בצלם אלוקים, ולכן הצורך הכי בסיסי שלו הוא להיות בורא ולא נברא. לייצר בעצמו ולא לקבל הוראות מאחרים. ולכן כל עוד יורדת התורה מלמעלה עם מערכת הוראות וחוקים ברורים מתחילה ועד סוף, האדם יהיה לכל היותר עבד כנוע שמציית. 

לכן הקב”ה מתעקש שבני אדם יהיו שותפים לתהליך יצירת התורה (על פי כללי האמת שהתורה נדרשת בהם), כי אז יורדת התורה לעולם. היא לא נשארת תורה של האלוקים, אלא הופכת להיות שלנו. זה לא רק משהו שקיבלנו, זה משהו שמבטא אותנו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי