בפרשת וישלח אנו קוראים על יעקב אבינו שחוזר חזרה לארץ ישראל ואז שולח מלאכים לעשיו. שליחת המלאכים נועדה לברר את המצב בינו לבין עשיו אחיו, האם הוא עדיין שונא אותו או שהוא כבר התרכך. המלאכים חוזרים ליעקב ומבשרים “באנו אל אחיך אל עשיו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו”.

“וירא יעקב מאוד ויצר לו”. יעקב חש פחד גדול מאחר והוא צועד עם  12 ילדיו ארבע נשותיו, עדר ורועים (“העם אשר איתו”) שהביא עימו  מחרן. עשיו לעומתו צועד לקראתו עם צבא של ארבע מאות שכירי חרב.

הפעולה הראשונה שיעקב נקט, אפוא, הייתה לחצות את העם אשר איתו לשני מחנות  “ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה”. כלומר, יעקב עשה זאת בכדי שבכל מקרה תמיד תישאר קבוצה אחת שתינצל ואולי אפילו תוכל להלחם.

לכאורה אין זה מובן: (1) אם פעולה זו של יעקב נועדה כדי להציל חלק מאנשיו, מדוע אם כן לא חילק יעקב את אנשיו לפחות לשלושה או ארבעה מחנות נוספים?

הגמרא מביאה כדוגמת עניין זה ומחזקת את התמיהה בהחלטתו של יעקב במסכת ב”מ (דף קז ע”א): “ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך משולשין שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים”, ומדוע? אומר רש”י: “שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואין לוקה בתבואה, ושיש שנה שלוקה בזן אחד ולא באחרות ונמצא שהאדם תמיד יישאר עם נכסים. מכך משתמע כי גם יעקב אבינו היה צריך לחלק את אנשיו לכמה שיותר מחנות שהרי אז יש סיכוי שחלקים מהם יינצלו במלחמה מול עשיו.

(2) מהו ההיגיון באופן בו חילק יעקב אבינו את שני המחנות? הרי, אם עשיו יתקוף את “מחנה הרכוש” של יעקב (הצאן, הבקר והגמלים ביחד עם הרועים והמופקדים על הרכוש), אזי יהיה המחנה הנשאר – “המחנה המשפחתי” – לפליטה. אבל מה יקרה חלילה אם עשיו יתקוף את המחנה של המשפחה (12 ילדיו וארבעת נשותיו), הרי אז ח”ו כולם ייהרגו ולא יישאר שריד ופליט לבית יעקב!

תשובה לשאלה הראשונה ניתן לקבל תוך עיון בהמשך הפסוקים, שם נראה שיעקב מספר על חזרתו לארץ ישראל וכמו שהוא אומר בעצמו בתפילתו: “כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות”. כלומר, כשיעקב הלך לחרן הוא היה ללא משפחה וללא רכוש. כעת, לאחר שנים רבות הוא אומנם הצליח לצבור רכוש ומשפחה על מנת ליצור מחנות אך העדיף לחלק את אשר לו לשניים, באופן המסמל חלוקה ברורה בין עיקר וטפל, דהיינו, בין משפחה לבין רכוש שהביא עמו.

התשובה לשאלה השנייה טמונה בכך שיעקב אבינו ידע שיש לו כפל של הבטחה מלמעלה ברכה בזכות עצמו וגם בזכות האבות: “היטב איטיב עמך”, אך רק בנוגע אליו ולנפשות ביתו. לכן אמר בלבו: אם עלי להינזק ולהיפגע, מכל סיבה שהיא, מוטב יהיה זה הרכוש שלי ולא המשפחה שלי והכין עצמו לקראת המפגש. באופן זה, אם עשיו יבוא אל המחנה האחד והכהו לפחות המשפחה, שהיא העיקר, תישאר לפליטה.

זהו בעצם מסר חשוב לכל חיי האדם עלי אדמות. אם ח”ו צריך להתרחש משהו שלילי, נעדיף שזה יהיה ברכוש ובדברים פעוטים אחרים ולא בבריאות או בדברים משמעותיים אחרים.

אבל ההוראה החשובה ביותר היא שכאשר מתרגשת על האדם התרחשות שנראית בעיניו כשלילית, אל לו להתרגז אלא להיפך.  עליו לקבל את הדין ולומר לעצמו שאם משהו היה צריך להשתבש מוטב שיהא זה נזק שבממון מאשר כל עניין אחר. לכן תדיר כאשר נשבר חפץ בבית יהודי כולם מכריזים … מזל טוב!

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי