פרשתינו מסכמת את סיפורו של יוסף הצדיק ממכירתו ועד היותו משנה למלך מצרים. לאחר שהיה רעב חמור בכל העולם והשבטים ירדו למצרים לבקש אוכל. השליט במצרים התנה את הסיוע בכך שהם יורידו את בנימין למצרים. יעקב אבינו חשש לשלוח את בנו הצעיר שמא יקרה איתו אסון בדרך, אך יהודה קם ואמר כי הוא ערב להחזיר את בנימין הביתה בריא ושלם.
בשעה שירדו למצרים לאחר שנפגשו עם המשנה למלך מצרים אירע אסון. גביע הבדולח של יוסף נעלם. השבטים הצהירו כי מי שייתפס אצלו הגביע יקבל עונש מוות, ולתדהמתם הוא נמצא בתוך השק של בנימין הצעיר. יוסף עשה איתם חסד וויתר לבנימין על עונש המוות, אך הכריז כי הוא נוטל אותו לעבד.
יהודה ניגש לפני יוסף ומתחנן כי הוא חתם ערבות להשיב את הילד הביתה, ולסיום מבקש להסיר את השלשלאות מבנימין ולהעביר אותם אליו, תוך שהוא משכנע את השליט כי הוא ישמש עבד מוצלח יותר. בכך מכניס את עצמו יהודה לסכנת חיים ממשית.
יהודה לוקח אחריות ומוכן להתחלף עם בנימין ובלבד שיקיים את אשא הבטיח לאביו.
משמעות דין ערבות היא, שאנו לא אנשים זרים, אוסף של יהודים בודדים, אלא כל ישראל הם כגוף אחד. הוי אומר שכולנו מחויבים בקיום המצוות של כל ישראל. בדיוק כמו ערב שחותם על הלוואה, שהוא עצמו הופך להיות מחויב בתשלום דמי ההלוואה כאילו הוא זה שנטל אותה.
זה עומק הרעיון העומד מאחורי הערבות: אנו נושאים אחריות אמתית אחד לשני, משום שאנו מחוברים אחד לשני ומורכבים זה מזה. לכן צריכה להיות אחריות כללית בין הנשמות.
אצל אדם הראשון הייתה נשמה אחת כללית, לאחר מכן הנשמה הזו התפצלה בלב כולנו, כאשר אחד קיבל ניצוץ מהראש של אותה נשמה, אחר קיבל ניצוץ מהרגל ושלישי קיבל ניצוץ מהלב של אותה נשמה כללית. אוסף הניצוצות הזעירים הפזורים בלב כולנו הם כעין איברי גוף אחד המחוברים ביניהם וכדי שניצוץ הרגל יוכל להתקיים, עליו להיות מחובר אל ניצוץ הראש והלב שקיים אצל אחר.
הדבר דומה לאיברי גוף האדם שבעצם הם מכלול של גוף אחד. הם לא אוסף של איברים בודדים התלויים בגוף אחד, אלא כל האיברים קשורים בגידים וורידים זה לזה. עד כדי כך שגידים של המוח נמצאים ברגל ולכן בריאותו של המוח תלויה בבריאות הרגל.
כך צריכים כל ישראל להיות ערבים זה לזה וכן צריכים להיות מעורבים זה בזה מתוך הבנה שכולנו יחד מחוברים כעם אחד.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
