בפרשתינו מסופר על חטא העגל. לאחר שנה שלמה בה ראו ניסים – עשר מכות ירדו מהשמיים במצרים, הים נקרע בפניהם, הם קיבלו בדרך נס אוכל מן השמיים-מן, מים וענני כבוד שגיהצו את הבגדים, ומעל ומעבר לכל זה, בשישי בסיון נפתחו השמים והם שמעו את קול אלוקים מדבר – זהו מתן תורה. אין עוד דור בהיסטוריה שראה ניסים גלויים כמו בני אותו הדור.
בשישי בסיון, עם ישראל מקבל את התורה. למחרת, משה נפרד מהעם כדי לעלות לשמים ולקבל את עיקרי התורה. משה מעדכן את ישראל כי הוא ישוב בעוד ארבעים יום בשעה השישית. וכיון שהתאריך אז היה שביעי בסיון, לכן כיוונו לעוד ארבעים יום – טז בתמוז בחצות היום בו משה אמור לרדת בחזרה.
ועם זאת, אחרי ארבעים יום שמשה לא הגיע בעקבות אנשי ה ‘ערב רב‘ הקימו “עגל זהב” אשר ילך לפניהם במקום משה רבינו שעלה להר לקבל את לוחות הברית ועוד לא חזר.
הם החליטו לדאוג לעצמם ולעשות אלוקות תחליפית. הם הורידו את נזמי הזהב מאוזניהם ואהרן זרקם לתוך האש, ומול עיניהם קם ויצא עגל זהב.
כיצד בני ישראל שחוו התגלות אלוקית ברמה רוחנית שאף אחד לא זכה לה, חשבו שעגל זהב יכול להחליף את מה שראו בעיניהם?
מעשה העגל נועד ללמדנו שאנשים לא משתנים מניסים. אדם לא משתכנע כתוצאה מאירוע חד פעמי. תהליכים נפשיים הם אירוע שאורך זמן ואין בו קיצורי דרך. הוא כולל מאבקים פנימיים, עליות וירידות, מעבר מדורג מהשכל אל המידות ומהמידות אל המעשה. ולכן גם אחרי כל הניסים, היו מסוגלים לעשות העגל.
ברמת הפשט הדור שעמד למרגלות הר סיני היה דור של עבדים מצריים שצמח יותר ממאתיים שנה בתוך האלילות המצרית. הם חוו תרבות מקומית וגידלו את ילדיהם באוירה זו.
למרות שבמשך שנה שלמה הם החלו לגבש תבנית חשיבתית חדשה, אבל כאשר חוו התמוטטות נפשית בראותם שמשה לא חוזר, שבו באופן אינסטינקטיבי אל תבנית החשיבה אליה הורגלו אצל המצרים.
היסוד הנפשי הזה – שחינוך עצמי הוא תהליך נפשי שאורך זמן רב – מובא אצל חז”ל בצורה יותר נוקבת. חז”ל מלמדים כי לבני אותו הדור לקח לא פחות מארבעים שנה עד שהפנימו את המהפכה שהתרחשה ביציאת מצרים ומתן תורה. כך נאמר בספר דברים כי משה הכריז ביום מותו (לאחר 40 שנים במדבר): “היום הזה נתן לכם ה’ לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע”.
מסבירה הגמרא: לקח ארבעים שנה עד שעברו תהפוכה פנימית והפנימו את נסי יציאת מצרים. ואם כן מובן בקל וחומר כי בסך הכול ארבעים יום אחרי מתן תורה, בוודאי היו יכולים לחזור אל ההרגל המצרי ולעשות עגל.
תפיסה זו מעבירה מסר בתחום החינוך: כל אחד שעוסק בחינוך עצמו/אחרים, צריך לדעת שהתקדמות רוחנית היא אירוע שאורך זמן. יש ימים טובים ויש ימים רעים, אבל בלי לשים לב אנחנו מתקדמים. וכך הורים צריכים לדעת שחינוך הוא השקעה לטווח ארוך. אין סיבה להתייאש אם הילד עוד לא מספק את הנחת שציפינו לו, משום שאת פירות ההשקעה בחינוך לא רואים היום וגם לא מחר, יחלפו עוד שנים עד שפתאום נביט אל הילד וניווכח: הוא הפנים את המסר.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
