פרשת השבוע: כי תשא

פרשת כי תשא

בפרשת אנו קוראים על השבר העמוק ביחסים בין הקב”ה וישראל: שבועות ספורים אחרי יציאת מצרים ומתן תורה, עם ישראל ניצל איחור קל של משה והמיר את אלוקי העולם בעגל זהב. הם זרקו זהב לתוך המדורה ויצרו עגל ואז הכריזו: “אלה אלוקיך ישראל”. התגובה של הקב”ה מנגד הייתה קשה: ה’ מאס בנו ואמר עם “קשה עורף”! שלוש פעמים בפרשתנו, חוזר הקב”ה על אותה האשמה שבגללה אין טעם לסלוח לעם הזה: 

 “קשה עורף” פירושו עקשן, דעתן, שמתבצר בעמדותיו ואינו נסוג מהם. לא משנה כמה פעמים הוא יטעה, הוא יתמיד באותה הדרך. כאשר הוא טועה ומקבל תוכחה, הוא מפנה את העורף שלו במקום להקשיב (רש”י) או לפירוש אחר: אינו מוכן להזיז את העורף – את הצוואר – לצדדים כדי לבדוק אם טעה. לעם כזה – אומר הקב”ה – אין טעם לסלוח כי הוא לא משתנה. 

בתוך תפילת שחרית יש את תפילת “תחנון”‘ שעניינה וידוי ובקשת רחמים על החטאים, והיא מתחילה בהבהרה: “שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי זה השלב הראשון בדרך לתשובה. אי אפשר להתחיל לתקן לפני שמפסיקים עם העקשנות שאני תמיד צודק.

משה רבנו מוסר נפשו לחלות ולבקש רחמים ואומר את נוסח יג’ מידות הרחמים כדי לעורר חסדי הקב”ה ואז מוסיף משפט:  “ילך נא ה’ בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו”. 

משה משתמש באותו מטבע לשון כסיבה לכך שדווקא נכון לסלוח ולמחול ולהמשיך לראות בנו את עמו הנצחי. 

רש”י כותב שפירוש המילה “כי” היא כמו “אם”. כלומר, גם אם הוא קשה עורף, הוא ראוי למחילה (משום שאינו אשם בחטאיו). אבן עזרא כותב ש”כי” פירושו “אף על פי”, היינו למרות שאנו קשי עורף בכל זאת ראוי למחול לנו. 

אך עם זאת, למה משה צריך להזכיר שוב את מילותיו של בורא עולם (עם קשה עורף) שמציגות את החיסרון שלנו? ועוד כטעם לסליחה ולכך ש”ילך נא ה’ בקרבנו”?

באותם ימים שרק ניתנה התורה, אבותינו היו “קשי עורף” לגריעותא, הם התקשו להניח מאחוריהם אווירה מצרית של 200 שנה ולהסתגל ברגע לכל האור שקיבלו במתן תורה. אבל הרצינות הזו עצמה – ההפנמה שבה לקחו דברים אל תוך תוכם – היא הסגולה העצומה שלנו. אחרי 40 שנה במדבר כשקלטו בעומק נפשם את התורה החדשה – הפכו להיות קשה עורף למעליותא, בנאמנות שלנו!. 

יהודים הם עקשנים מפני שזאת התכונה החשובה ביותר שלנו. אין תכונה שיהודי זקוק לה יותר מאשר להיות “קשה עורף”. המדרש אומר: “החצוף באומות – ישראל … אתה סבור לגנאי?! אינו אלא לשבח: או יהודי או צלוב!”. יהודי הוא הנצח. הוא הכוח היחידי בעולם שלא מתכופף ולא נשבר. בכל כמה שנים נוצרת השקפה חדשה, אבל יהודי הוא “קשה עורף”, ולכן כבר 3000 שנה הוא אוכל אותה מצה וקורא אותה הגדה של פסח.

בשולי הדברים משה רבנו מעביר כאן גם מסר חינוכי אדיר: אסור להכחיש שום תכונה של ילד. חינוך הוא אינו לעקור את האופי של הילד, אלא לנתב ולתעל אותו לכיוון הנכון. אסור לדכא שום כישרון, אופי או תכונה, תמורת זאת צריך ללמד את הילד כיצד להפוך את התכונה הזו לסיפור ההצלחה שלו.

גם כיום נדרשים לעקשנות עצומה, ובמידה מסוימת ולעיתים מדובר בעקשנות מאתגרת הרבה יותר.  

העקשנות שלנו לא להרפות מכל עניין חיובי  ומכל הנהגה טובה תגרום שבאמת נזכה לראות זאת קורה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי