בפרשת האזינו הפסוקים האחרונים מספרים על השעות האחרונות בחיי גדול הנביאים, משה רבנו: “וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמור, עלה על הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב … ומת בהר אשר אתה עולה שמה”.

“וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה“. התורה מדגישה כי ההוראה לעלות להר ניתנה באמצע היום. לא בחושך, לא במסתרים, לא בשקט, אלא בעיצומו של יום ז’ באדר. רש”י מעניק לכך פירוש מפתיע ואומר כי המילים הללו רומזות לעניין גדול שהתחולל שם.

המלים “בעצם היום הזה” מופיעות עוד פעמיים בתורה ובכל המקרים יש רמז לעניין גדול מאחורי הקלעים. אצל נח נאמר: “בעצם היום הזה בא נח אל התיבה”, שכן שכניו של נח נתקפו אימה מהתיבה ההולכת ונבנית. הם ידעו שהכניסה של נח לתוכה, מנבאת את הסוף שלהם ולכן תכננו להמתין לו בכניסה לתיבה עם פטישים וגרזנים. לכן אמר הקב”ה, אני מכניס אותו אל התיבה “בעצם היום הזה” – באמצע היום – ונראה מי ימחה בעדו.

אותן מלים מופיעות שוב ביציאת מצרים: “בעצם היום הזה הוציא ה'”. שכן אנשי מצרים תכננו להמתין לישראל עם כלי מלחמה ולמנוע מהם את היציאה. לפיכך הוציא אותם ה’ “בעצם היום הזה” ואמר נראה מי יבוא וימחה בהם.

וכך – למרבה ההפתעה – התרחש עם פטירת משה. בני ישראל תכננו  שביום בו נשמתו הטהורה של “מבחר המין האנושי” משה רבינו תיאלץ לעזוב את העולם. הם ימנעו ממשה ללכת אל הר נבו וכך ייעצר הליך הפטירה שלו. “לפי שהיו אומרים ישראל … אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו”. לפיכך מדגישה התורה שההליכה של משה להר התרחשה “בעצם היום הזה” ואיש לא היה מסוגל למנוע מרצון ה’ להתממש.

כל המדרש הוא תמוה: וכי יהודים חשבו שהם יכולים למנוע מרצון ה’ להתממש?! הם באמת האמינו שאפשר לעצור את המוות?! כיצד אפשר להשוות בין הרשעים בדורו של נח או המושחתים באנשי מצרים ובין להבדיל בני ישראל, מאמינים בני מאמינים?

הגמרא מספרת על שלמה המלך, שראה את מלאך המוות מסתובב בפתח ארמונו כשהוא טרוד. שלמה שאל מהו מחפש? המלאך אמר כי בא לקחת את שני הסופרים העובדים בארמון – אליחורף ואחיה – והוא מתלבט כיצד לעשות זאת.

שלמה מיהר אל תוך הארמון והבריח את שני הסופרים לכיוון העיר לוז. זאת הייתה עיר בעלת ברכה מיוחדת שאנשים לא מתו בתוכה. אנשים מבוגרים שקצו בחייהם בתוך העיר, היו יוצאים מחוץ לשערי העיר ומתים שם. אולם כאשר שני הסופרים הגיעו לשערי העיר לוז, פגש אותם מלאך המוות ונטל את נשמתם. למחרת פגש שלמה את מלאך המוות כשהוא שמח. המלאך סיפר לשלמה כי אותם סופרים, היה כתוב שהם אמורים למות בפתח העיר לוז, ולכן הסתובב מודאג בפתח הארמון בירושלים כי לא ידע איך להעביר אותם ללוז. משום מה הם הופיעו פתאום בשערי העיר ההיא וכך היה יכול לבצע את משימתו…

הרבי מביא רעיון שמרחיב את הלב על אנושיות, הגינות והכרת טובה – תכונות שכולנו צריכים להתחזק בהן.

רבי יהונתן אייבשיץ היה אחד מגדולי הדורות היהודיים, תלמיד חכם עצום, ענק-רוח ורבה הראשי של פראג לפני כ-250 שנה. קודם שהתמנה לרבה של פראג, כיהן רבי יהונתן כרב עיירה קטנה כלשהי. ויהי היום ושלוחים הגיעו לביתו עם הצעת רבנות מהעיר המעטירה פראג. רבי יהונתן היה אמור לקפוץ על ההצעה החשובה, אך משום מה ביקש כמה שבועות לחשוב. בינתיים התפרסמה השמועה שהרב עומד לעזוב אך איש לא עשה דבר. רבי יהונתן המתין כמה שבועות ואחר כך אישר לפרנסי פראג את קבלת ההצעה.

אנשי פראג שלחו בהתרגשות שלוש עגלות להוביל את משפחת הרב הנערץ, אך שוב לא מיהר הרב לצאת. הוא עיכב את העגלונים בפתח ביתו ולא מיהר להתארגן. אחרי שלוש ימי המתנה, איבדו העגלונים את הסבלנות ואמרו כי יש להם נסיעות אחרות והם מבקשים לצאת לדרך. הרב ביקש מהשמש לכנס את תושבי העיר לשיחת פרידה. בית הכנסת התמלא מפה לפה, איש לא נעדר. רבי יהונתן עלה על הבמה וסיפר כי הוא עוזב את העיר והוא פונה אליהם בתחנונים להמשיך לשמור את מצוות התורה: לבוא לבית הכנסת בבוקר ולהתעטף בטלית, להפריד בין בשר לחלב, לשחוט כהלכה את הבשר, לשמור שבת, לצום את יום הכיפורים ולהקפיד על הלכות טהרה.

אחרי חצי שעת נאום כזה, בו מבקש הרב להקפיד על המצוות הפשוטות ביותר, קם הגבאי והתפרץ: רבי, וכי אתה חושד בנו שנחלל שבת?! שנאכל מאכלי טריפה?! הרי כולנו יהודים יראים ושלמים!

לרגע הזה חיכה רבי יהונתן: “כן, אמר בעצב, אני חושש מאוד לעתיד הרוחני שלכם. ראו, שנים ארוכות אני מכהן כרב הקהילה. יומם ולילה הקדשתי עבורכם. אדם שהיה לו קשה לחתן את הילדים נכנס אל החדר וקיבל תמיכה. זוג שהסתבכו בשלום בית ישבו סביב השולחן וקיבלו עצה. הורים שלא הסתדרו עם הילד, נכנסו בכל שעה ביממה וקיבלו עידוד. מה לא עשיתי עבורכם? הייתי בטוח כי ברגע שתשמעו שאני עוזב, תקומו על הרגליים ותצעקו: “רבי, לא”!

אבל אנשים כאלו שמסוגלים לשכוח את מה שעשיתי עבורם ולנהוג בכפיות טובה ואדישות כזו, אין בי בטחון ביראת השמים שלהם. מי ערב שלא תשכחו כך גם את האלוקים? מדוע שלא תקומו מחר ותאמרו מה אנחנו חייבים לו בכלל?…

זה בדיוק מה שלא קרה אצל משה רבנו. התורה רוצה להדגיש את מעלת בני ישראל שהתנהגו באנושיות מדהימה ופרצו בסבב של מחאה. רק לפני שלוש פרשיות ציווה אותם משה את מצוות הביכורים, שעניינה החיוב להיות מכירי טובה. ולהחזיר תודה למי שעשה לך טובה ולכן בני ישראל אמרו כי כעת משה זקוק לעזרה שלנו. אחרי 40 שנה בהן נתן לנו חיים והציל אותנו מכיליון במדבר – “אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר” – זאת ההזדמנות להחזיר לו באותו מטבע ולהציל את החיים שלו.

הם האמינו שזה יכול להצליח – משתי סיבות: א. הציווי לעלות להר ניתן למשה ולא להם, ולכן הם אינם מורדים בציווי ה’. ב. יתירה מכך והוא העיקר: בני ישראל האמינו כי הזעקה של כלל ישראל ביחד לבלום במסירות נפש את הליכת משה להר, תעורר את רחמי ה’ ותקרע את רוע הגזירה.

הנביא מספר על אליהו הנביא שהחיה מתים – בדיוק הנקודה המדוברת כאן – מתוך עוצמה אדירה של הכרת הטוב. אליהו התארח בבית האישה השונמית וכשמת בנה, החיה אותו, מתוך רגש של הכרת הטוב לאישה שאירחה אותו והצילה מהרעב ומרדיפת המלך אחאב. וכך התשוקה העצומה של בני ישראל להכיר טובה למשה, יכולה הייתה לעצור את הליך הפטירה.

העובדה שבני ישראל לא הצליחו בכך, הייתה רק מסיבה צדדית ומיוחדת: ידוע כי הייתה גזירה שמשה רבנו מוכרח להישאר על אדמת המדבר, שכן אילו היה נכנס עם ישראל, הייתה זו כבר גאולה נצחית שאין אחריה גלות והעולם עוד לא היה מוכן לכך.

כאן הגיעה לשיא תכונת הכרת הטוב של ישראל, עד שהיו מוכנים להיאבק למען השארת משה בעולם, מתוך מחשבה כי הדבר יעורר רחמים לפני ה’ לשנות הגזירה.

זאת נקודה שכולנו צריכים להתחזק בה. טבע האדם הוא להיות “כפוי טובה”. אדם שעשה לנו רעה חלילה – לא נשכח לו זאת לעולם, אך אדם שעשה לנו טובה – נשכח זאת מהר.

רבנו הזקן כותב במאמריו כי המילה “הודאה” בשפה העברית נושאת כפל משמעות. “הודאה” כמו “תודה”, כמו הכרת הטוב, וכן “הודאה” מלשון “הכנעה”, כמו “מודים חכמים לרבי מאיר”. ולכן קשה לנו להכיר טובה, כי אמירת תודה מקטינה אותנו. היא מכריחה אותנו להודות שאיננו מסוגלים לעשות הכול לבד, שההצלחה שלנו נזקפת גם לזכותו של אדם אחר – ולכן הדבר הקל במציאות בה אנו חיים, הוא להכחיש את הטובה ולשכוח אותה. ואכן בדיוק על הרקע הזה, בולטת ההנהגה המרוממת של בני ישראל ומשה.

סיפור: העיר גוטברג, מהיפות בערי אירופה, היא העיר השנייה בגודלה בשבדיה. השליח בעיר, הרב אלכסנדר נמדר, הנהיג במהלך סעודות השבת שלו כי כל אחד מהנוכחים אומר או מספר משהו. פעם שיתף תייר יהודי מאוסטרליה סיפור ששמע: מעשה במשלחת שוחטים ובודקים שהייתה נכנסת מדי יום למפעל בשר גדול בארצות הברית. הם היו נכנסים לפנות בוקר ויוצאים אחרי הצהריים. פעם בסוף יום העבודה, עצר אותם השומר בכניסה ושאל איפה אחד מהם. הם החלו לחפשו ומצאו אותו בתוך חדר הקירור במפעל. הוא נתקע שם וכעת חייו ניצלו. אילו היה נשאר שם את הלילה – לא היה שורד.

הם מיהרו אל השומר – בחור כהה עור, שאינו יהודי – וביקשו להבין כיצד שם לב בכלל לחסרונו של האיש. “תראו, הוא אמר, החבר שלכם הוא האדם היחיד בכל הקבוצה שמקפיד לומר לי ‘תודה’ בסוף יום העבודה. במשך הזמן פיתחתי תלות בהכרת הטוב שלו. היא שלפה אותי מאפרוריות העבודה והעניקה לי תחושה שאני עושה משהו חשוב. בכל יום שאתם יוצאים אני ממתין בציפייה לאמירת התודה שלו וכשהיא לא הגיעה היום – הבנתי שמשהו לא טוב קרה”.

הרב נמדר לא הכיר את הסיפור והתפעל. הוא החליט באותו רגע להדר יותר בהתייחסות נאותה לסתם בני אדם סביבו. בדיוק באותם ימים הוא הקים בית ספר יהודי לרווחת הקהילה. בית הספר היה ממוקם בקומת הקרקע של בניין דירות בעיר, ותושבי הבניין שלא היו יהודים, לא אהבו את הנוכחות של המוסד שם. בכל זאת, הרב נמדר החליט כי בכל פעם שייכנס לבניין, הוא יאיר פניו לשכנים בברכת “בוקר טוב”.

חלפו כמה שבועות והרב נמדר נסע הלוך וחזור מכינוס השלוחים העולמי בניו יורק. כדרכו מדי שנה העמיס כמה ארגזים של מוצרי יודאיקה לקראת חג החנוכה. היו שם 500 חנוכיות, 500 חבילות נרות ואלפי סביבונים ועלונים. בשובו לשבדיה, היה רגיל השליח לעבור במהירות את המכס במסלול הירוק מבלי שנעצר מעולם. אך הפעם היה זה שונה. המוכסים עצרו אותו לבדיקה ותבעו להחרים את כל המוצרים. הם התעקשו כי כמות כזו יכולה להיות אך ורק לצרכי מסחר ועליו לשלם הכול במטבע מקומי, וגם לעמוד למשפט פומבי על ניסיון הונאה ענק במכס. הרב נמדר ניסה להסביר כי הוא מחלק הכל בחינם, אך הם לעגו לו, הם רגילים לשמוע מדי יום סיפורים מהסוג הזה במעבר המכס…

הרב נמדר היה כמעט נואש, לפתע פנה אליו אחד המוכסים: “רגע, הרי יש לכם בית ספר יהודי, אז מסתמא אתם מחלקים את המוצרים לכל התלמידים”. “מנין לך”, תמה השליח, לפתע זיהה עיניים מוכרות וקלט במי מדובר. “אהה, אתה השכן שאני אומר לו בוקר טוב כשאתה מוציא את הכלב לטיול”… אותו מוכס העמיס בחזרה את הארגזים על העגלה של הרב ופטר אותו לשלום… “כמה מוכסים יש בכל המדינה? שלושים? ארבעים? מסיים הרב נמדר את סיפורו, מה הסיכוי שהם גרים בעיר שלי? ועוד בשכונה שלי? אבל זה הכוח של התייחסות מכובדת לזולת. ההשגחה העליונה מגלגלת מיד את השכר לכך”…

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי