פרשת השבוע מספרת על המשימה האחרונה שהוטלה על כתפיו של משה רבנו ובה סיים את מסכת חייו הענקית – היא עשיית נקמה. “נקום את נקמת בני ישראל מיד המדיינים ואחר תאסף אל עמך”. משה אינו יכול ללכת מהעולם לפני שהוא נוקם במדיינים עם מדיניות של עין תחת עין. הם שלחו את הנשים שלהם להחטיא אותנו והם יבכו עכשיו בעצמם.
בכך הייתה מלחמת מדיין למלחמה היחידה שלא נועדה להשיג שום הישג מעשי כביכול. לא התכוונו לכבוש מהם שטח אדמה, גם לא ניסו להרחיק אויב שאיים צבאית או ליצור הרתעה מול אויב שעלול לפגוש בנו שוב בעתיד. זאת הייתה רק נקמה לשם נקמה.
אי אפשר שלא לתמוה: ממתי יהודים נוקמים? ממתי יהודי פוגע בחזרה רק בשביל להכאיב ולהותיר רושם? ואם מותר לנקום – מדוע עשינו זאת רק מול מדין ולא מול אויבים רעים ומסוכנים מהם, כמו פרעה ומצרים?
התורה מתייחסת אל מלחמת מדין כמו אל מלחמת קודש, ובעוד שבכל המלחמות האחרות היה שבט אחד מעם ישראל שקיבל פטור שבט לוי . אפילו כשיצאו לכבוש את ארץ ישראל, בני שבט לוי נשארו בעבודה במשכן ה’ ולא יצאו למלחמה, שכן הלויים מופרשים לעבודת ה’ ואינם לוקחים חלק בשום עניין הכרוך בחיי עולם, בכל זאת מלחמת מדיין יצאה מן הכלל וכאן קובעת התורה באופן מפורש: “לכל מטות ישראל תשלחו לצבא” – ולמדו חז”ל ומובא ברש”י: “לרבות שבט לוי”. איש לא נשאר כאשר יוצאים לעשות צדק מול מדיין.
הסיפור הנורא שהוביל באופן ישיר לחורבן המקדש וירושלים הוא סיפור “קמצא ובר קמצא”.
עשיר אחד בירושלים ערך מסיבת חתונה לבנו. הוא שלח את העוזר שלו להעניק הזמנה לידידו בשם ‘קמצא’. אולם העוזר טעה בכתובת והעניק את ההזמנה לשונא וותיק של העשיר בשם ‘בר קמצא’. האיש לא הבין מדוע הוא הוזמן לחתונה אצל אדם המסוכסך אתו, אך הוא הניח כי השמחה הגדולה של העשיר בנישואי בנו גורמת לו להניח הצידה את כל הריבים ולראות את כל בני ירושלים שמחים בשמחתו.
בר קמצא הופיע באולם. העשיר הבחין בו ואיבד שליטה על זעמו. הוא ניגש אליו ודרש ממנו בתוקף לצאת מיד מהאולם. בר קמצא התנצל שכנראה חלה טעות, אבל עכשיו שהוא כבר הופיע, אנא שהעשיר יחוס על כבודו ויאפשר לו לעבור את הערב. אך העשיר סירב. האירוע לא יתחיל עד שאתה תקום ותצא מכאן.
בר קמצא ניסה לבלוע את הבושה והתחנן כי יאפשרו להישאר כאן. הוא הבטיח לשלם את המנה שלו, אחר כך הבטיח לשלם חצי מהאירוע ולבסוף התחייב לשלם את האירוע כולו, אך העשיר נתקף בפרץ של שנאה והכריח אותו לקום ממקומו ולעזוב את המקום.
הבושה הגדולה הייתה שאיש מכל חכמי ירושלים שישבו שם, לא קם למחות על פרץ שנאת-החנם ולא תבע את כבודו של בר קמצא. ההמשך היה שבר קמצא החליט לנקום, הוא הלשין לקיסר על יהודי ירושלים שמרדו בו וקיסר רומא יצא להחריב את ירושלים. הגמרא מסכמת במקום אחר: “בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש השני”.
מה המניע לשנאת חנם? מאיפה נובעת שנאה פתולוגית כזו, שאינה מאפשרת לאדם לחגוג את חתונת בנו כל עוד שונאו נמצא בין הקהל?
מוסבר בספרי חסידות רעיון מהותי: שנאה רגילה נובעת ממאבק על אינטרסים. שני אנשים רבים על כסף, כבוד או כל אינטרס אחר.
אך יש שנאה מסוג אחר לגמרי והיא השנאה המסוכנת באמת: שנאה הנובעת מתוך גאווה. זו הרגשה עמוקה כי זה “או אני או הוא”. מין תחושה כזו שאין מקום לשנינו בחדר ואם הוא גדל – אני קטן. כל התפשטות של אחד – גורמת לשני לחוש צפוף יותר. ולכן השנאה הזו מוגדרת בתור “שנאת חינם”, משום שאין לה כל סיבה הגיונית, היא איננה מנסה להשיג שום דבר, רק להפיל את השני.
זאת השנאה המסוכנת ביותר, משום שכל עוד מדובר אודות מאבק על אינטרסים, אפשר לפתור את הבעיה בקלות. אני אוותר על קצת כסף, אתה תוותר על קצת כסף ונגיע לפשרה. אך שנאת חינם נובעת מעצם תחושת הקיום ולכן קשה מאוד להתעלם ממנה.
בין שונאי ישראל במהלך ההיסטוריה, היו רבים ששנאו אותנו בשנאה ‘הגיונית’. פרעה חשש מההתרבות הדמוגרפית העצומה שלנו במצרים ומכך שנהפוך לגייס חמישי נגדו מתוך המדינה, אדום ומואב חששו שנעבור בגבולם וסיחון ועוג חששו שנכבוש אותם. אולם היו כמה אויבים שהשתייכו לסוג אחר לגמרי. הם קמו עלינו מתוך שנאת חינם, שנאה עצמית שאינה יכולה לראות בקיומו של עם ישראל.
מול מדיין, כמו מול בלעם שבא ממדיין, ובוודאי מול עמלק שלחם בנו ראשון – לא היה לנו שום עסק. לא עברנו ליד הגבול שלהם, לא התכוונו לפגוש אותם ולא ידענו כלל מקיומם. אולם הם קמו והגיחו כדי לפגוע בנו. הייתה זו שנאת חינם בטהרתה, רק מתוך היצר הנורא של “עשו שונא ליעקב”.
הרעיון הגדול הזה רמוז כבר בשם “מדין”, מלשון “מדון ומריבה”. שכן מלחמה הנובעת משנאת חינם, היא נידונה למדון נצחי. היא לעולם לא תסתיים עד להתמוטטותו המוחלטת של אחד הצדדים.
וכיון שכן מצווה אותנו התורה לעשות בהם נקמה מוחלטת ולא להשאיר מהם שריד. שכן את היצר המסוכן הזה, חייבים לסלק מהשורש.
עד כמה שקשה להודות בכך, היצר של שנאת מדיין קיים גם בתוכנו. כמעט לכל אחד יש איזה מתחרה שהוא שונא אותו בצורה פתולוגית. כבר בבית הספר אפשר למצוא תחרות בין תלמידים העומדים באותו מעמד בכיתה ואחד מהם חש כי עלייה של חבר אחר – מאיימת באופן מידי על מעמדו שלו. זה מתחיל בבית הספר ונמשך כל החיים.
אז מה אפשר לעשות כנגד שנאת החינם? השלב הראשון בתהליך תשובה הוא להודות בכישלון. בשלב הראשון עלינו להכיר בכך כי אנו שונאים אדם מסוים, רק בגלל הגאווה שלנו. עלינו לסלק אפוא את כל ההסברים היפים שאנו מוצאים למחלוקת ולהודות בכך שהגאווה שלנו יצאה מפרופורציה.
השלב השני הוא לעשות מעשה הפוך. השיטה היהודית היא: “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”. לא צריך לעסוק בהתבוננויות עמוקות, אלא פשוט לנהוג באהבת חינם. להשיב לאותו אדם בצורה הפוכה ומנוגדת ולחבק אותו בחיבוק הכי גדול שקיים.
בסוף פרק יב בתניא, רבנו הזקן מסיים כי מדתו של הבינוני היא לגמול טובה עם שונאיו ולהשיב להם טובה תחת רעה. חסידים אומרים כי הקטע הזה לא היה חלק מהרצף המקורי של הפרק. שכן בדרך כלל, רבנו הזקן אינו מזכיר בין מאבקיו של הבינוני את הנושא של “בין אדם לחברו”. בדרך כלל הוא מביא דוגמאות מהתחום של “בין אדם למקום”, אלא שרבנו הוסיף את הקטע הזה מפני מעשה שהיה ועורר במידה עצומה את התפעלותו של רבנו.
שני חסידים היו שותפים עסקיים ביניהם וכאשר הם נקלעו לקושי משפטי מסוים, אחד הלשין על רעהו לשלטונות. החסיד הזה נלקח לכלא הרוסי לשנתיים. אחרי שהוא יצא מהכלא נודע לו כי שותפו לשעבר שהלשין עליו, נתפס אף הוא והושלך לכלא.
החסיד הזדעזע לשמוע זאת והלך לביתו של שותפו – זה שהלשין עליו וגרם לו למאסר של שנתיים. הוא הודיע לאשתו של אותו שותף כי עד שבעלה ייצא מהכלא, פרנסת משפחתם תהיה מוטלת עליו ועל צווארו. הוא יפרנס אותם מהתחלה עד הסוף. וכך נהג עד היום שבו שותפו הבוגד שב לביתו ולמשפחתו. כאשר שמע זאת רבנו הזקן, הוא החליט להוסיף זאת כדוגמא על רום רוחו ועוצם נפשו של הבינוני.
ואם בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם, הבית השלישי ייבנה רק בזכות אהבת חינם. לא מדובר במותרות, זה הצעד היחיד שמסוגל לחולל בעולמנו גאולה בקרוב ממש.
שנוסיף באהבת ישראל ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו.
לסיום סיפור המעורר תקווה:
מיד אחרי נפילת מסך הברזל, החלו לנסוע שלוחי הרבי לכל רחבי חבר המדינות. לפני חג הפסח בשנים תשמ”ח או תשמ”ט יצאו שני בחורים צעירים לעיר קטנה על מנת לערוך ליל סדר ציבורי לתושבי העיר. הבחורים הביאו איתם מניו יורק קונטיינר עם מצות ויין וכל האוכל הדרוש לסעודה. עם הגיעם לעיר החלו לחפש אולם גדול שיכול להכיל מאות יהודים ומצאו רק את בניין ‘הקומסומול’, בניין הנוער הקומוניסטי, הנוער החלוצי.
לליל הסדר נאספו כצפוי מאות יהודים והסדר נערך ברוב שמחה. אחרי ברכת המזון, השליח הודיע בהתרגשות: “ועכשיו נגש לפתוח את הדלת לאליהו הנביא שבקרוב יגיע לבשר לנו על בוא המשיח”. הייתה דריכות בקהל אך יהודי קשיש מנכבדי העיר קם ואמר: “אדוני איש צעיר! עכשיו איבדת אותי. עד עכשיו היה יפה ונעים, סעודה טובה עם מצות ויין, אבל למה לספר לנו סיפורים? אנו נראים לך ילדים קטנים?! אליהו הנביא? משיח? נו באמת!
השליח הצעיר התבלבל לרגע, אך אזר אומץ: “ברצוני לשאול אותך שאלה, לפני חמש שנים הייתם עוברים ברעד ליד המקום הזה. הייתם רואים מרחוק את סמל הפטיש והמגל וחוצים את הכביש לצדו השני. אם הייתי אומר לך לפני חמש שנים שבשנת 88 נשב כאן בבניין הקומסומול מאות מתושבי העיר ונערוך סדר פסח כהלכתו עם מצות ויין – היית מאמין לי?!
“אז אדוני הנכבד, כשם שהנס הזה התרחש ואנו יושבים כאן הערב ועורכים סדר פסח בבניין הקומוניסטי באין מפריע, כך תתקיים התקווה שעם ישראל מצפה לה אלפי שנים: אליהו הנביא יבוא ויבשר לנו על בוא המשיח”. היהודי הקשיש הזיל דמעה והקהל כולו פרץ בשירת ‘אני מאמין’.
שבת שלום
הרב יעקב סוסי