בדומה לפרשת השבוע שבו הנושא המרכזי הוא צוואת יעקב לבניו לפני מותו, כך גם נושא ההפטרה הוא צוואתו של דוד לפני מותו.

דוד שוכב על ערש דווי, מבקש משלמה בנו בן ה-12 שיקיים את משאלותיו האחרונות. בצוואה זו שני חלקים. החלק הכללי, בו מדריך דוד את שלמה ללכת בדרכי ה’ ולשמור על התורה ומצוותיה, החלק הפרטי בו פוקד דוד את שלמה לשלם גמול רע ליואב בן צרויה ושמעי בן גרא, ולתת שכר טוב לברזילי הגלעדי על עזרתו לדוד.

“ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך”

ברזילי עזר לדוד בימיו הקשים כאשר היה בורח מפני אבשלום בנו, הוא כלכל את דוד ועל כך הוא הוקיר לו טובה, דוד הציע לו לבוא עמו לירושלים ולהיות מאוכלי שולחנו, אך בשל גילו המופלג הוא שלח את כמהם בנו. לפני פטירתו מבקש דוד משלמה שבני ברזילי ימשיכו להיות מאוכלי שולחן המלך זכר לאותה טובה שעשה אביהם לדוד.

יואב בן צרויה

יואב היה שר צבאו של דוד. דוד מבקש משלמה להעניש את יואב על מעשיו. דוד מזכיר את שעשה יואב לאבנר בן נר ולעמשא. אבנר בן נר היה שר צבא אצל שאול ואח”כ בא להשלים עם דוד, ויואב הרגו בערמה (שמואל ב’ ג’). על עמשא הוטלה מטלה מאת דוד, וגם אותו הרג יואב בערמה (שמואל ב’ כ’, א-י). בסוף ימיו של דוד, יואב היה שותף עם אדוניה בנסיון לתפוס את המלוכה. לאחר מות דוד, עם המלכת שלמה, ולאחר ששלמה הרג את אדוניה, ברח יואב למזבח ואחז בקרנותיו. שלמה ציוה את בניהו להרגו.

שמעי בן גרא.

כאשר ברח דוד מירושלים מפני בנו אבשלום שמרד בו, אז יצא שמעי בן גרא וחירפו וגידפו וקללו קללה נמרצת והשליך עליו עפר ואבנים, ודוד המלך הבליג ולא נתן למתי מעט שליווהו לפגוע בו, ואדרבא אמר: הניחו לו ויקלל כי ה’ אמר לו קלל, ברגע זה נגמר העניין כלפי מעלה לעשות דוד רגל ד’ במרכבה.

היכן מצאנו שאמר לו הקב”ה לשמעי לקלל את דוד, שהרי אין שום פסוק האומר שה’ יתברך דיבר עם שמעי והורה לו לקלל את דוד (תניא,אגה”ק כה’)?

ישנו מאמר חז”ל: “כל הכועס כאילו עובד כוכבים ומזלות”, הטעם לכך הוא לפי שבזמן שהאדם כועס, מסתלקת ממנו האמונה שמאת ה’ הייתה זאת לו.

האמונה בהשגחה פרטית אומרת שהקב”ה מחייה את כל הבריאה ובפרט את בני האדם בכל רגע, אם חלילה יהיה רגע אחד בו הקב”ה יפסיק להחיות, אז העולם יחזור למצבו הראשון תוהו ובבוהו.

אם כן יוצא שאפילו שבשעה שאדם מכה או מקלל את חברו פועל בו כח ה’ יתברך כדי להחיות אותו באותו הרגע. את זה ידע דוד המלך וכמו שאמר: “כי ה’ אמר לו קלל”, והיכן אמר לשמעי? אלא – שמחשבה זו שנפלה לשמעי בליבו ומוחו ירדה מאת ה’, ורוח פיו  ..החיה רוחו של שמעי, בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא היה יכול לדבר מאומה”. כלומר דוד המלך הבין שאם שמעי חי ומקלל אותו משמע שה’ מחיה אותו באותו הרגע, ונותן לו כח וחיות לומר את הדברים לכן אמר “ה’ אמר לו קלל…”.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי