בפרשתנו מסופר על עשרת הדיברות. נשאלת השאלה האם עשרת הדברות הללו שייכות ליהודים בלבד או שיש לראות בהם מסר כללי, אוניברסלי השייך גם לאומות העולם?
רוב הדברות בוודאי שייכות גם לאומות העולם. הרי גם הם מחויבים להאמין בה’, גם להם אסור לעבוד עבודה זרה, גם עליהם מוטלת חובת כיבוד הורים. אבל יש דיברה אחת יוצאת דופן והיא שמירת השבת.
המצווה הזו אינה שייכת לאומות העולם. אדרבה, הגמרא אומרת שאסור לגוי לשמור שבת (סנהדרין נח, ב). אם כך, הרי זה מלמד שגם שאר הדיברות אינן שייכות אליהן.
עשרת הדיברות מופיעות, כידוע, פעם נוספת בתורה, בפרשת “ואתחנן”. כשמשווים את הטקסט של פרשת יתרו לפרשת ואתחנן מגלים שישנם שינויים בין הכתובים. השינוי העיקרי מופיע בדיבר הרביעי, בציווי על שמירת השבת. בפרשתנו נכתב “זכור את יום השבת לקדשו” ואילו בפרשת ואתחנן נכתב “שמור את יום השבת לקדשו”.
אבל אין זה השינוי היחידי שיש בדיבר הזה, אלא גם בטעם של הציווי מופיע שינוי בין הפרשיות. בפרשתנו התורה מנמקת שהסיבה לשמירת השבת היא “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ … וינח ביום השביעי” (שמות כ, יא). כלומר, שצריך לשמור את השבת משום שה’ ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, ולכן עלינו לשמור שבת כדי לזכור שה’ ברא את העולם.
לעומת זאת, בפרשת ואתחנן נכתב: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלקיך על כך צוך … לעשות את יום השבת” (דברים ה, טו).
נשאלת אפוא השאלה, מה עומד מאחורי השינויים הללו?
ב’פסיקתא רבתי’ (תחילת פרק כ”ג) מובא מאמר חז”ל מעניין מאד ששופך אור על הנושא, וזה לשונו: “אמר ר’ יודן זכור נתן לאומות העולם, שמור נתן לישראל”.
ר’ יודן אומר שהציווי של “זכור” מיועד בעצם כלפי כל אומות העולם, וכל אדם באשר הוא מחוייב לקיים את ה”זכור”. אבל כיצד עניין ה”זכור” שייך לאומות העולם?
לפני אלפי שנים, בסין העתיקה כמו גם במצרים, שבוע העבודה כלל עשרה ימים רצופים. בתקופה מאוחרת יותר, גם נפוליאון ניסה ליצור שבוע של עשרה ימים. זאת כנראה מאחר והרבה יותר קל ופשוט לחשבן את הימים ואת השבועות במספר עגול ומסודר.
המוטיב שקובע את זמנו של ה’שבוע’ נתון בחומש בראשית שבו אנחנו לומדים שהקב”ה ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי. לכן כל אדם שחי בעולם בימינו ומתנהל לפי שבוע בן שבעה ימים זוכר בכך בעצם את יום השבת, באורח ישיר או באורח עקיף, בידיעתו או שלא בידיעתו, ברצונו או שלא ברצונו, הוא מודה שה’ הוא בורא העולם.
זוהי, אם כן, הסיבה מדוע עשרת הדברות בפרשתנו שייכים גם לאומות העולם. נאמר “זכור את יום השבת” והטעם הוא “כי ששת ימים עשה ה'” שזהו טעם ששייך לכל באי העולם ולכל האומות.
לעומת זאת, בעשרת הדברות שבפרשת “ואתחנן” שנאמרו במיוחד לעם ישראל בלבד נכתב “שמור את יום השבת”. כאשר פונים ליהודי לא מספיק לדרוש ממנו לזכור את השבת, אלא ממנו דורשים לשמור את השבת. לכן שם הנימוק הוא אחר לחלוטין: יש לשמור את השבת בגלל יציאת מצרים. זהו כמובן טעם ששייך לעם ישראל בלבד, שכן רק הוא יצא ממצרים.
על פי זה ניתן להבין ולהמתיק עוד דבר מופלא. בכמה מקומות שואלים הייתכן שהפרשה החשובה של עשרת הדברות תיקרא דווקא על שמו של אדם שלא היה יהודי, ואדרבה, יתרו עבד את כל העבודה זרה שבעולם!
תרה מזו, הסיפור של יתרו מופיע בתורתנו בין תיאור קריעת ים סוף למתן תורה. לכאורה הרי זה קוטע את הרצף הישיר של סיפור יציאת מצרים, אלא יש לומר, שהתורה רוצה ללמד אותנו שעשרת הדברות שבפרשת יתרו שייכות גם לאומות העולם, וכפי שהגמרא אומרת: “וישמע יתרו, ר”א המודעי אומר מתן תורה שמע ובא שכשנתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי אומות העולם אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה” (זבחים קטז, א).
הוכחה נוספת לעניין הוא השימוש במילה “אנכי” ולא “אני” בעשרת הדברות. המדרש אומר (פסיקתא דר”כ י”ב) ש”אנכי” היא לשון מצרית. כלומר, שהקב”ה פותח את עשרת הדברות דווקא בלשון מצרית כדי שאומות העולם יבינו שהדברים שייכים גם אליהם וגם הם מחויבים לעמוד בהם.
אם כן בורא עולם ברא את עולמו בששה ימים, וביום השביעי הוא נח ממלאכתו. כך על היהודי לשמור את השבת ויתרה מזו, הקב”ה רוצה שביום השבת עם ישראל יהפוך לעם יותר רוחני. אם כל השבוע אנו עוסקים בדברים הגשמיים מכורח המציאות, הרי שבשבת עלינו לטפל בצרכים הרוחניים שלנו, לחזק את הקשר שלנו עם הקב”ה, ללמוד יותר תורה ולהתרכז ולהתמקד בדברים הרוחניים יותר של חיינו. זה הציווי “שמור” הנוסף של פרשת ואתחנן שכולו מיועד רק לעם ישראל.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
