פרשתנו היא למעשה ההמשך של בניית המשכן שהתחלנו לקרוא בשבוע שעבר בפרשת תרומה. שתי הפרשיות מחולקות באופן מוגדר וברור; פרשת תרומה עוסקת ב’רהיטים’ של המשכן: הארון, השולחן, המנורה. וכן בניית המשכן עצמו, הקירות – קרשים, והתקרה -יריעות וכו’.
בפרשת תצוה מדובר על הבגדים. התורה מפרטת את שמונת הבגדים של הכהן הגדול. הפרשה גם עוסקת בשמן המשחה, כיצד מכינים את הכהנים לכהן ולשרת בבית המקדש. לבסוף בסוף הפרשה התורה כותבת על ‘רהיט’ נוסף ששייך למשכן: מזבח הקטורת.
נשאלת השאלה למה הציווי לבנות את מזבח הקטורת לא מופיע בפרשת תרומה ביחד עם הציווי על שאר הכלים המפורטים שם, מדוע אפוא בחרה התורה לדחות את הציווי הזה לסוף פרשת תצווה?
כתיבת פרשת מזבח הקטורת שלא במקומה, היא, כדי להדגיש את המעלה המיוחדת של מזבח הקטורת, שהיא נעלית יותר מכל העבודות האחרות בבית המקדש, כיון שעל ידה נשלמת עיקר כוונת המשכן, כמו שכתוב במדרש תנחומא שכ”נעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקורבנות וכו’ לא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת”.
על ידי עבודת הקורבנות בבית המקדש נעשה קירוב להקב”ה (קורבן מלשון קירוב), יותר מכך, נעשה על ידי הקטרת הקטורת והוא קישור וחיבור ועד שנעשים מציאות אחת, כלשון הזוהר “בחד קטירא אתקטרנא” כלומר בקשר אחד נקשרתי. דבר הנעשה על ידי הקטורת דווקא.
בסיום וגמר כל פרטי העניינים של מלאכת המשכן מסיים בפרשתנו , “ונועדתי שמה לבני ישראל “, “ולשכני בתוכם” שהיא השראת השכינה בעם ישראל, דבר הנעשה על ידי מזבח הקטורת, כי היא עיקר ושלימות ההתקשרות שנעשים עם הקב”ה מציאות אחת ממש. לכן מופיעה בסיום.
נשאלת השאלה מה מייחד את הקטורת כל כך שעל ידה נעשה הקישור והחיבור עם הקב”ה בתכלית השלימות?
בתורה נכתב שהקטורת היא “ריח ניחוח לה'”, “נחת רוח לפני”, הקטורת גורמת לה’ נחת רוח מיוחדת.
דבר זה מרומז בסיום וחותם פרשת מזבח הקטורת “וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה…” ובזה מרומז שעבודת הקטורת בכל יום היא מעין ובדוגמת עבודת הקטורת של כהן גדול ביום הכיפורים בקדש הקודשים.
את הקטורת היו מייצרים מ 11- סוגי בשמים שונים. בקבלה מובא שאחד-עשר הוא מספר של ה”לעומת זה”. התורה מונה את י”א אלופי עשיו, אחד-עשר ראשי משפחות של עשיו. המספר הזה מסמל את הצד של היפך הקדושה.
כנגד זה, המצווה היא לקחת את כל הבשמים הללו ביחד ולכתוש אותם עד שהם הופכים לאבקה, ואת זה מקטירים כקטורת בבית המקדש.
אחד הסממנים שכתוב בתורה במפורש הוא ה”חלבנה”. אומר רש”י שזה סוג “בושם שריחו רע”. לכאורה אם מנסים לייצר חומר שידיף ריח טוב, מדוע צריך להכניס בו משהו שמטבעו מפיץ ריח רע? ממשיך רש”י ואומר: “ללמדנו שלא יקל בעיניו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו” (שמות ל , לד).
המספר עשר מסמל ציבור, קבוצה שלימה. אז מופיע האחד-עשר, זהו אותו אחד שמפיץ ריח רע בגשמיות או שריחו רע ברוחניות. כך או כך, אנשים מתרחקים ממנו. באה התורה ומלמדת אותנו שכדי שהקטורת תהיה כשרה ומושלמת ויהיה לה את הכוח ואת הסגולות האדירות שלה – יש לכלול בתוכה את כל הסממנים ביחד, כולל מי שריחו רע.
בקטורת צריך לטחון את כל הבשמים ביחד ולעשות מהם אבקה אחת שבה לא יהיה ניכר ההבדל בין סוגי הבשמים השונים. כולם הופכים למציאות אחת ויחידה, ורק אז הקטורת ראויה להיות מוקטרת בבית המקדש. כאשר יהודים מתאחדים בצורה כזאת עד שאי אפשר להבחין מיהו היהודי שמפיץ ריח רע – רק אז הם גורמים נחת להקב”ה.
אמרו חז”ל: “כשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח,לכך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטורת סמים,דבר העשוי לריח”, כך בורא עולם מקבל נחת רוח מאיתנו דווקא שאנו מקרבים את כל הסוגים בבני ישראל.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
