בפרשתינו, הפרשה השניה מתוך חמש, העוסקת במלאכת הקמת המשכן. מוסיפה את ההוראות על תפירת בגדי הכהונה, וכן על הדרך שבה מכשירים את הכהנים לעבודה בפעם הראשונה.
השם “משה” מופיע יותר מ-600 פעמים בתורה, וזאת בעיקר בשלוש החומשים שמות, ויקרא, במדבר (ואילו בחומש “דברים” משה עצמו הוא הדובר), ואילו בפרשה שלנו, למרות שכל הפרשה היא הוראות למשה עצמו, התורה אינה מוצאת לנכון להזכיר את שמו אפילו פעם אחת בכל הפרשה, על 101 פסוקיה. “ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זיך זך כתית למאור להעלות נר תמיד … ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך… ולקחת את שתי אבני השהם”.
הדבר בולט במיוחד לאור העובדה, שבחומש ויקרא מובא שוב אותו הציווי שמובא אצלנו בפרשה – ושם הוא מובא כרגיל עם הפניה ישירה למשה: ויקרא כד,ב: וידבר ה’ אל משה לאמור: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור.
וכך מקשה בספר הזוהר: נמחה שמו מפרשה יפה שבתורה, במצות מעשה המשכן … שהיה לו לכתוב שמו של משה בכל מלה ומלה ובכל מצוה ומצוה אשר שם.
נשאלת השאלה, מדוע איפוא שמו של משה רבינו אינו מוזכר כלל בפרשה שרובה ככולה היא ציווים מפורשים אל משה רבינו?
בעל הטורים מבאר: “לא הזכיר משה בזה הסדר, והטעם משום שאמר ‘מחני נא מספרך אשר כתבת’ – וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה”.
העלמת שמו של משה מהפרשה, קשורה לעקרון הלכתי, לפיו צריך לשמור על הפה. ההשקפה היהודית גורסת, שיש משמעות רבה לדברים שמוציאים מהפה והם נוטים להתקיים. הדיבור הוא כח רוחני עמוק שבא ישירות מהנפש, ולכן הוא עומד בחלל העולם ופועל את פעולתו.
כיון שמשה רבינו אמר על עצמו אחרי חטא העגל: “ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת” – הדברים היו חייבים להתקיים ונתקיימו בפרשה זו.
אולם, הסבר הזה אינו מספק. כיון שהקללה “מחני נא מספרך” נאמרה רק בפרשה הבאה, ואילו התורה מענישה את משה בפרשתנו, עוד לפני שהוציא את הקללה מפיו לכן יש מפרשים המבארים אחרת:
מדרשי התורה: “בעבור שהכהונה היתה ראויה למשה ונעתקה לאהרן, ובזה הסדר נאמר תיקון וסידור מלבושי הכהונה וחינוך ההדלקה … ה’ יתברך לא רצה להזכיר משה בדיבור מיוחד, ומשה רבינו בענוותנותו התחזק בכל אלו הענינים לכבוד אהרן ותפארתו”. לפי הסבר הזה, בפרשה המדברת על הכהונה, משה ויתר על אזכור שמו בכדי לתת לאחיו הגדול, אהרן הכהן, את כל הכבוד.
פירוש נוסף הוא, בהקשר לז’ אדר, יום פטירת משה רבינו, שחל ברוב השנים בסמוך לפרשת תצוה. יש להוסיף, ש-ז’ אדר הוא גם יום הלידה של משה [שהרי חי 120 שנה מיום ליום] ויש לומר שגם זה מרומז בפרשתנו, בכך ששם הפרשה בכמה ספרים הוא “ואתה תצוה” שזה הולך על משה, ונמצא שכללות הפרשה מרמזת על (לידת) משה.
זכות יום הולדתו של משה רבינו מופיע בסיפור המיוחד של נס פורים. המגילה מספרת שהמן הפיל פור “מיום ליום ומחודש לחודש” כדי לבחור את הזמן הכי חסר מזל לישראל. הגורל נפל על חודש אדר והמן שמח שמחה גדולה, כיון שבו מת משה רבינו, אך לא ידע שבו גם נולד משה רבינו, ויום הלידה של משה, עומד גבוה יותר מיום המיתה שלו וגרם להיפוך המצב ונס ההצלה.
המשמעות העמוקה של הדברים היא, שהיום הזה הוא כעין לידה חוזרת וכמו התחלה חדשה של החיים. כשם שהאדם קיבל מאלקים כוחות משמעותיים בעת היציאה לדרך, הוא שוב מקבל מאלקים כוחות גדולים כאלו בכל שנה מחדש.
יום הולדת, זהו יום שבו אנו יכולים להתחדש ולנצל את כל הכוחות שמקבלים מלמעלה כדי לפרוץ את הדרך לכיוונים חדשים לחלוטין.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
