השבוע, אנו מקבלים שיעור במנהיגות. זה קורה על רקע דברי רש”י, שנראים כמעבירים ביקורת על מוסד המנהיגות, אבל הרבי מוצא בהם אמירה מהותית על תפקידו של מנהיג. רש”י מספר כי לצד רוח הנדיבות העצומה שהקיפה את העם בהקמת המשכן, דווקא 12 הנשיאים, ראשי העם, התעכבו בהעברת התרומה שלהם. זה נראה כמו מסר קשה, אבל הרבי מוצא בו יסוד לתפקידו של מנהיג.

זהו גם מסר חשוב לכולנו, כי למען האמת כולנו מנהיגים: בבית, במשפחה ובמקום העבודה.

א. אחרי שלוש פרשיות העוסקות בהקמת המשכן, התורה ממשיכה עם עוד שתי פרשיות באותו נושא בדיוק. שלוש הפרשיות הקודמות, העבירו את הוראות ה’ כיצד לבנות את המשכן, והשבוע התורה חוזרת ומספרת איך הדברים בוצעו בפועל על ידי הבנאים.

אם נרצה להיות מדוייקים, התורה חוזרת על מעשה המשכן, לא פחות מחמש פעמים!. 1. בפרשיות תרומה תצוה, ה’ מעביר למשה הוראות מפורטות איך לבנות הכל. 2. בפרשת כי תשא (לא,א-יא), ה’ חוזר על כך פעם שניה בדרך כללית. 3. בתחילת פרשת ויקהל (לה, ד-כ), משה מעביר את ההוראות לישראל בדרך כללית. 4. בהמשך הפרשה (לו,ח, עד סוף הפרשה), התורה מפרטת לפרטי פרטים איך האמנים ביצעו הכל בפועל. 5. ובפרשת פקודי (לט,לג-מג) התורה מספרת איך המשכן וכליו המוכנים, הובאו אל משה לצורך העמדתם על תילם.

וכמובן, אלו דברים תמוהים ביותר. כל אחד מכיר את הסגנון התמציתי של התורה וכיצד מאורעות כבירים מסופרים בה בפסוק או שניים. לשם המחשה, האירוע הדרמטי של בריאת העולם, מתואר ב-31 פסוקים. תקופת השעבוד הנוראה במצרים – שנמשכה יותר ממאה שנים – מרוכזת ב-15 פסוקים וההתגלות המכוננת של מתן תורה, מקבלת חצי פרשה קצרה.

ואכן, הסגנון התכליתי הזה, הוביל את חז”ל לדקדק בכל אות בתורה ולחפש את הרמוז הטמון בכל אות י’ קטנטנה. הנה סיפור מקסים על דרך העבודה של חז”ל:

1. פסחים כב,ב: שמעון העמסוני … היה דורש כל ‘אתים’ שבתורה, כיון שהגיעל[פסוק] ‘את ה’ אלהיך תירא’ – פרש [כי מה אפשר לרבות על ה’]. אמרו לו תלמידיו, רבי, כל ‘אתים’ שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: ‘את ה’ אלהיך תירא’ – לרבות תלמידי חכמים.

היה ברור לחז”ל, שאפילו מילת הקישור “את”, באה לרבות משהו והם לא מצאו מנוחה, עד שבא רבי עקיבא ומצא את פירושה. אכן, יש עוד סיפור מעניין על אותו רבי עקיבא (מנחות כט): כאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, ראה את הקב”ה יושב ומחדד את התגים על אותיות ספר התורה. שאל משה את ה’, עבור מי הוא מחדד את התגים מעל האותיות והרי אף אחד לא למד את האותיות עצמן? ענה לו ה’: “אדם אחד עתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, תילין של הלכות“.

ולמרות כל זה, כאשר מגיעים לפרשיות הללו, מגלים עשרות פסוקים החוזרים על עצמם שוב ושוב. לא מילת “את” אחת נראית מיותרת, אלא הרבה “אתים” והרבה מלים אחרות.

אברבנאל בפתח פרשתנו: הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים! פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו. וקשה הדבר ביותר בפרשה הזאת [ויקהל], שבתחילה פירט משה לישראל (לה,י) ‘כל חכם לב בכם יבואו ויעשו … את המשכן את אהלו’, ואחר כך חזר והזכיר העשיה בפועל בכל פרט ופרט בפני עצמו, ו[הרי] היה מספיק שיאמר ‘כאשר צוה ה’ את משה כן עשו’?

האברבנאל עצמו משיב שם, כי התורה רוצה ללמד בכך את סדר עשיית המשכן וכליו. זאת משום שרש”י מספר בפתח פרשת פקודי (לח,כב) על ויכוח שהתנהל בין משה לבצלאל. משה טען כי צריך לעשות תחילה את הכלים ואחר כך את הבית, ואילו בצלאל טען שצריך לבנות תחילה את הבית, כדרכו של עולם. ואכן בצלאל הוא זה שכיוון לדעת השכינה, כמו שאמר לו משה: “בצל-אל היית”.

לכן התורה מאריכה כל כך בפרשת ויקהל עם תיאור עשיית המשכן, כדי להפגין את הצדק עם טענת בצלאל, שהתחילו מהבית ואח”כ הכלים.

אולם, הביאור הזה אינו נראה מספק. כיון שעדיין לא ברור, למה צריך לחזור על כל פרטי הכלים וצורתם? ועוד לחזור על כך שוב בפעם החמישית בפרשה הבאה, “פקודי”?

הרבי מביא תירוץ מלהיב (ראה גם רמב”ן ואור החיים לו,ח), שמכניס אותנו בצורה הטובה ביותר אל פרשת המשכן: רש”י לימד אותנו בספר בראשית, כלל חשוב בנוגע לסגנון התורה: ישנו מקרה מיוחד, שבו התורה ‘מרשה לעצמה’ לשמוט את הכללים ו’ללעוס’ את הדברים שוב ושוב. זאת כאשר התורה עוסקת בנושא חביב במיוחד, שאז היא אינה מניחה אותו ומרחיבה בו עוד ועוד.

רש”י מדבר שם על סיפור ההליכה של אליעזר להביא את רבקה מבית הוריה, והסיפור הזה מובא בתורה פעמיים (פעם בעת הליכת אליעזר ופעם שניה כפי שהוא מספר את הדברים למשפחת רבקה). רש”י מבאר: “יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים”! כלומר, התורה מחבבת במיוחד את “השיחה” הזאת ולכן חוזרת עליה פעמיים.

הייחודיות של “השיחה” הזו בכך, שהוא ממחישה במידה מדהימה את עולמם של “עבדי אבות”. כלומר, את התשוקה שלהם למלא רצון האבות. כל מילה בסיפור מלמדת, איך אליעזר מפעיל את כל חכמתו וכשרונו כדי להשלים במידה הטובה ביותר את חלומו של אברהם.

וכך בענייננו: הסיבה שהתורה חוזרת ולועסת את פרשת המשכן היא, שאין כמותה לבטא את “שיחתם של עבדי אבות”, את התשוקה של עם ישראל להיות קרובים לה’ ולהקים לו בית פאר.

2. לקוטי שיחות חט”ז/461,464: רש”י אינו צריך לפרש את טעם אריכות הסיפור על המשכן, משום שהוא כבר פירש זאת בפרשת חיי שרה לגבי החזרה על השליחות של אליעזר: ‘אמר רבי אחא, יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה’ … ‘שיחה’ היא קשורה עם הלב, כמו התפילה שהיא עבודה שבלב, ו’עבדות’ היא קיום ציווי האדון. וכך נדבת המשכן היה בה את שני הענינים הללו: נדבת המשכן שבאה מהלב, במטרה לקיים את ציווי ה’.

כמובן, הדברים באו לידי ביטוי בסערת “נדבת הלב”, שלא היתה כמותה בתולדות ישראל. אנחנו רגילים לדבר על תאוות הממון היהודית, וכאן, מגלים אנשים אחרים לחלוטין. משה רק הכריז על ה”מגבית” והנה יש תורים ודחיפות כדי לזכות להיות בין הנותנים.

הדבר התבטא הן בכמות הנתינה והן באיכות שלה. ראשית, בכמות הנתינה: הם נתנו כל מה שהיה להם. מי שהיה לו זהב הביא זהב, מי שהיה לו כסף הביא כסף, ואילו הנשים הביאו את ה”מראות האישיות”, שהיו יקרות להן במיוחד. הנתינה היתה רבה כל כך, עד שמשה נאלץ להכריז, שהביאו די והותר ואין צורך להביא עוד!. (נדמה שזו המגבית היחידה בהיסטוריה שהסתיימה כך…).

שמות לה,כב-כד: ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם … כל כלי זהב … וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן … כל מרים תרומת כסף ונחשת.

מבאר האור החיים את גודל דקדוק לשון התורה: דבר ידוע הוא, שיש ארבע דרגות באהבת הנכסים. הראשון הוא תכשיטיו של אדם, שדברים אלו יגדל ערכם בעיניו יותר מכל קנין כספו. השני הוא הזהב, כי מכל קנינים בעולם יאהב הזהב יותר מכולם. השלישי, דברים מיוחדים הנמצאים רק אצלו. והרביעי הם שאר קניני האדם, כסף ושוה כסף.

וכך סידר הכתוב סדר המתנדבים בעם: התחיל ‘ויבואו האנשים על הנשים’, פירוש מה שעל הנשים … התכשיטים שלהן … הדרגה השניה ‘כל כלי זהב‘ … השלישית היא דברים שאינם בנמצא, כי היו במדבר… ואמר כל איש אשר אתו תכלת וארגמן … והרביעית ‘כל מרים תרומת כסף‘.

רוח הנדיבות שלהם באה לידי ביטוי גם באיכות הנתינה. הם לא המתינו לטלפונים ומיילים ממשה רבינו, שמתחנן להזדרז עם הנתינה כי צריך לחתום עם הקבלן, אלא הם רצו מעצמם והביאו:

כלי יקר לה,ה: נאמר (לו,ד) ‘והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר‘ … שני סימנים טובים נראו בהם והם מופתים על שנתנו נדבתם בשמחה: א. מה שהביאו מעצמם, קודם שבא הגבאי לתבוע ממנו. ב. מה שהביאו בבקר בפנים מאירות, כי כל דבר הניתן בפנים מאירות ניתן בבקר.

[ב. לפי זה, שכל הפרשה היא סיפור “נדבת הלב”, הרבי מבאר שאלה מעניינת בסדר הקמת המשכן:

התורה מתארת (לו,ח ואילך) כי בניית המשכן החלה בהכנת היריעות שכיסו את המשכן. המשכן היה אוהל נודד במדבר, ולכן היה מכוסה בכיסוי קל של יריעות. היריעות היו בנות שלוש שכבות: שכבה תחתונה של יריעות צמר, מעליה שכבת יריעות משיער עזים, ומעליהן עוד שכבה מעור תחש.

וכאן מתארת התורה כי מלאכת המשכן החלה בהכנת יריעות הצמר והעזים, ורק אחר כך הכינו את הקרשים שעליהם פרשו את היריעות. זאת כמובן עובדה תמוהה מאוד, שהרי קודם צריכים להכין את הדפנות ורק אחר כך את יריעות הגג המכסות עליהם?

בעלי התוספות מתרצים בדרך הלכתית, כי היה אסור להעמיד את הקרשים גלויים אפילו רגע אחד, ולכן הכינו את היריעות ראשונות כדי שיוכלו לכסות את הקרשים מיד אחרי הקמתם.

אולם הרבי מקשה קושיא עצומה על כך: הרי בין כך לא העמידו את הקרשים מיד אחרי הכנתם? התורה מספרת בפרשת פקודי (פרק מ) כי הקרשים היו שכובים על הקרקע, עד שהאמנים סיימו להכין את כל רכיבי המשכן, ואז לקחו הכל אל משה והוא העמיד את הקרשים ופרש עליהם את היריעות. ואם כן, מה משנה מה הכינו קודם? מדוע לא דחו את הכנת היריעות עד הסוף?

עונה הרבי תירוץ אחר ו’גאוני’ (לקו”ש חט”ז/452): הכל קרה בגלל נדיבות הלב של הנשים. זה שינה את כל סדר העבודה במשכן.

רש”י מספר (לה,כו) כי הנשים שאפו לתת תרומה משובחת עבור המשכן, ולכן עשו דבר מיוחד במינו: הן טוו את שער העזים (עבור היריעות האמצעיות) בעודו מחובר אל גוף העזים. וזאת משום, ששיער העיזים הוא שיער קשה שלא נטווה היטב, והיות שהן השתוקקו לתת מתנה מושלמת, לכן טוו את השיער בעודו מחובר אל גוף העזים, שיש בו יותר לחות ורעננות והוא נטווה יותר טוב. [חשוב לציין שזה לא כואב לעזים, כמו לקלוע צמה על הראש].

ואכן, המעשה האצילי הזה, הכריח את האמנים להקדים את הכנת היריעות. כיון שמצד אחד, הם היו מוכרחים לגזוז מיד את השיער מגוף העיזים, כדי שלא ימשיך לצמוח כך על הגוף שלהן בעודו טווי ואז יסתבך ויגרום להן צער. אמנם אחרי שגזזו אותו, המשיכו וטוו אותו מיד ליריעות גדולות ושלמות, כדי לשמור ככל האפשר על לחות ורעננות השיער שרק ניתק כרגע מהגוף.

נמצא, שנדיבות הנשים ורצונן לתת את המתנה המושלמת, השפיע על סדר העבודה].

ג. עד כאן החלק החיובי של הפרשה, אבל אז, אחרי שהתורה מסיימת לתאר את כל תנופת נדבת הלב, היא מוסיפה עוד פסוק אחד, מעט מסתורי:

3. לה,כז: והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן.

בהשקפה ראשונה, זה נראה כמו שבח, אבל מצד שני, זה מעט מוזר, שהתורה משאירה את הסיפור עד לסוף הדברים. הרי מדובר כאן בנתינה חשובה ביותר של אבנים יקרות במיוחד?

נראה שהתורה רוצה לרמוז כאן משהו – אבל מהו? הגמרא הולכת למקום רחוק: יומא עה: נשיאים ממש [עננים] היו, כמו שנאמר (משלי כה): ‘נשיאים ורוח וגשם אין’.

כלומר: למילה “נשיאים”, יש משמעות נוספת בלשון הקדש: עננים, שהם “נושאים” את הגשם. והתורה רומזת כאן כי ברשותם של בני ישראל לא היו אבנים יקרות כל כך, ולכן העננים והרוח הביאו אותם בדרך נס. (ואכן, לפי זה מובן, שהתורה משאירה את הנתינה הזאת עד הסוף, כיון שהיא היתה שונה מכל הנתינות המתוארות כאן, שהובאו בנדבת הלב של עם ישראל).

רש”י, לעומת זאת, אינו מביא את הפירוש הזה, כיון שאינו פירוש פשטני, אלא רעיון אחר ומפתיע:

רש”י: מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המזבח [בפרשת נשא] בתחילה ואילו כאן במלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים אנו משלימים אותו. כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו’. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה [כדי לתקן את המעשה כאן]. ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם – ‘והנשאם’ כתיב.

קרה כאן דבר מדהים: בעוד שכל עם ישראל יצא מהכלים כדי להשתתף בבניית הבית, דווקא הנשיאים, ראשי העם, עמדו בצד ולא מיהרו לתת. ועד שהם נזכרו, גילו שהסתדרו בלעדיהם. לכן הם תיקנו את הדבר בעת חנוכת המזבח, שבו הזדרזו והביאו מתנות מכובדות.

והשאלה מתבקשת היא: כיצד קרה דבר כזה? וגם, לא פחות חשוב: למה התורה רואה ענין לספר את הדברים? מדוע צריכים לקלקל את החגיגה ולספר, שרוח הנדיבות פסחה על כמה אנשים? מה בכך שנחשוב כי פעם אחת בהיסטוריה, כולם התעלו על תאות הממון?

לכן, הרבי מכריח, כי אין כאן ביקורת עקרונית על הנשיאים, אלא להיפך, הטיעון העקרוני שלהם היה נכון. הם רק טעו בפרטים.

עדות מפורשת לכך, אפשר למצוא בדברי רש”י עצמם: בואו נקרא שוב את דבריו: “מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ואילו כאן במלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה”? נשים לב: רש”י לא שואל, למה הם איחרו לתת כאן, אלא להיפך: למה שם מיהרו והקדימו? כאילו שההנהגה המתבקשת מנשיא ישראל היא דווקא להמתין לסוף!.

עדות לכך, אנו מוצאים ברש”י מרתק: שמות יט,יד: וירד משה מן ההר אל העם – רש”י: מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם.

זה היה לפני מתן תורה, ומשה רבינו ירד מן השמים כדי להכין את העם לקבלת התורה. וכאן התורה מדגישה כי משה לא הלך הביתה להחליף בגדים. הוא אפילו לא הלך למקוה לטבול עצמו, ואף לא פתח מאמר חסידות כדי להתעורר לקראת המאורע הנשגב. אלא הלך ישר אל העם.

וכמובן, זו עמדה מהפכנית. אנחנו רגילים למנהיגים אשר רצים לפוליטיקה כדי לגדל את עצמם על חשבון הציבור, וכאן אנו קוראים על אדם שמוסר את עצמו אל הציבור.

וכמובן, מי מדבר על ההכרזה הבלתי נתפסת של משה, שעליה קראנו בפרשה הקודמת: “ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”. כיון שאי אפשר להפריד בין המנהיג ובין הציבור, ואם הם לא יהיו קיימים ח”ו – גם לו אין זכות קיום.

או, להבדיל, בלשונו של דוד המלך: ברכות ד,א: שמרה נפשי כי חסיד אני … כך אמר דוד לפני הקב”ה: רבונו של עולם, לא חסיד אני?! שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה.

כעת, מובן היטב, מדוע הנשיאים לא מיהרו לתת תרומה אישית למשכן. הם הניחו בפשטות שהתפקיד שלהם הוא לכל לראש לדאוג שהאנשים יתנו. הם השקיעו את מרצם כדי לעורר את בני שבטם לתרום, והתכנית שלהם היתה להשלים אחר כך את מה שיחסר.

אמנם למעשה, גם אם המחשבה העקרונית היתה נכונה, במקרה הספציפי הזה, היא היתה לא מדוייקת. כיון שכאן, באופן מיוחד, נדרשה זריזות, ולכן נדרש מהנשיאים להראות דוגמא אישית של זריזות ולהקדים ולתת לפני כולם. והעובדה שהם לא עשו כך, העידה כי התערבה אצלם מעט עצלות.

לקו”ש חט”ז/427 ואילך: התפקיד של נשיא הוא, לכל לראש, להשתדל שהיהודים יעשו את מה שנדרש מהם ורק אחר כך לחשוב על הענינים שלו. כמו שרש”י פירש לעיל: ‘מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם’. לא רק שהוא לא פנה לדאוג לצרכי הגוף שלו, אלא אפילו לא להכנת עצמו להיות ראוי ל’משה קיבל תורה מסיני’.

וכך בענייננו: תפקידם של הנשיאים היה לכל לראש לראות ש’יתנדבו ציבור’, ומה שיחסר הם ישלימו מעצמם … אמנם בכל זאת יצא מכך חיסרון, כיון שבהיות המשכן מקום השראה השכינה, היה חשוב שייבנה מה שקודם, ולכן הנשיאים היו צריכים להראות דוגמא אישית של זריזות בהבאת הנתינה.

הרבי מסיים כי למען האמת, כל אדם הוא מנהיג, החל מסביבתו הקרובה. ולכן מוטלת על כל אחד השליחות, לחשוב כמה הוא מתמסר להנהיג את בני ביתו, כלומר, להוביל אותם למקום טוב יותר.

שם עמוד 432: אצל כל אדם יש את ענין ה’נשיאות’ – מה שכל אחד הוא נשיא בסביבתו, וכאן מגיעה ההוראה שכדי שעבודת ה’ שלו תהיה כדבעי, עליה להיות מעורבת בביטול [ובהתמסרות].

[ראוי להוסיף: ע”ד היסוד הזה של הרבי, שמעתי פעם (מהרב עדין אבן ישראל) ביאור לשאלה גדולה: התורה מספרת בתחילת שמות, שה’ הורה למשה ללכת למצרים. והוא – במקום לומר “הנני” – התחיל להתווכח ולטעון: ‘פרעה לא יאמין לי, אני מגמגם, ויש לי אח מוצלח יותר’! איך זה יתכן?

אמנם מנהיג שמבין מהי מנהיגות – לא רוצה בה!. ומי שרוצה בה – לא מבין מהי מנהיגות. משה ידע היטב שהוא ייאלץ להפסיק להיות “משה”. במקום לשבת במדבר ולחשוב ענינים עמוקים, הוא ייאלץ לפתוח את הדלת בשש בבוקר עבור בני זוג שרבו בלילה וצריכים רב שיפשר ביניהם…

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי