בפרשת השבוע מסופר על הקרבנות השונים שהיו מקריבים בבית המקדש.
עולה השאלה באשר לרלוונטיות הפרשה הנוכחית לימינו כיום, כשבית המקדש אינו קיים ונשללת מאתנו האפשרות להקריב קורבנות. כיצד נוכל ליישם את עניין הקורבנות בחיינו?
הקרבן הראשון המצויין בפרשה הוא קרבן עולה. זהו קורבן שיהודי היה מביא לבית המקדש כאשר הוא מעוניין להתקרב (מלשון קרבן) לה’.
קרבן עולה היה מוקטר על גבי המזבח ונועד כולו קודש לה’, חל איסור לאכול מקורבן זה ולכן הוא נקרא “קרבן עולה”, כפי שמובא במדרש תנחומא: “ולמה נקרא שמה עולה ..אין בריה טועם ממנה אלא כולה עולה להקב”ה שהוא עליון לכך נקרא שמה עולה”.
מזה למדים אנו מה שאמרו חז”ל “תפילות כנגד תמידין תקנום” קרבן תמיד שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים ביום היה קרבן עולה, “עולת תמיד”, שכולו נשרף על גבי המזבח. כך גם בתפילה, יהודי צריך לתת את כל כולו לה’. כשהוא מתפלל, עליו להיות מרוכז כולו במילות התפילה ותו לא.
הקרבן השני בפרשה הוא קרבן שלמים. קורבן זה שימש כהודיה לקב”ה על שגרם לאדם נס או על שהצילו מחולי או מסכנה, רק חלק קטן מהקרבן הזה נשרף על-גבי המזבח (אותו החלק שאנשים נמנעים מלאכול בכל מקרה) והשאר היה מתחלק בין הכוהנים ובעלי הקורבן, המביאים את הקרבן לבית המקדש. הקרבן נקרא בשם ‘שלמים’, כי גם הכוהנים ובעלי הקורבן אוכלים ממנו. כולם היו נהנים ממנו. כך למשל, קרבן חגיגה, שהיו מקריבים בחגים, מהווה דוגמא לקרבן שלמים (“שלמי שמחה ושלמי חגיגה)”.
אנו לומדים בפרשה גם על קרבן חטאת שנועד לכפר ולעשות תשובה על חטא שעשה אדם בשוגג, חטא מעיין זה עלול לקרות למשל כאשר אדם עסוק בעבודתו, פרנסתו, ולא נזהר, טועה או שוכח להחזיר חובות וכדו’. בהקרבת קורבן זה, יש להקריב את חלקו על גבי המזבח וחלקו האחר נאכל על ידי הכהנים, זאת בעוד שבעלי הקורבן לא אוכלים ממנו מאומה.
מכאן נובע כי מטרת קורבן זה היא שהזולת ייהנה ממנו ולא האדם החוטא עצמו. לפני שהאדם מתקרב אל הקב”ה עליו קודם לעשות תשובה ולכפר על חטאו וההקרבה הזו היא למעשה חלק מהכפרה על החטא. קרבן זה אינו יכול להיחשב לקרבן שלמים כי נשללת מהאדם, בעל הקורבן, האפשרות ליהנות ממנו.
בימינו כשבית המקדש אינו קיים ואין מקריבים קרבנות, כתחליף לקרבן עושים סעודת מצווה, כגון בר מצווה או כל סעודת הודיה אחרת.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
