השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש ויקרא, הדן בדיני קורבנות. אנו קוראים על הפירוט הרחב של הקורבנות השונים שהיו מביאים בני ישראל למשכן, כאשר עיקר הדגש בפרשתנו הוא על קורבנות יחיד.
אחד המקרים בהם היה צריך קורבן הוא מאדם המתכחש לפיקדון שקיבל מעמיתו לשמור עליו, “נפש כי תחטא ומעלה מעל בה וכחש בעמיתו'”. אומרת התורה שאדם שהפקיד אצל חברו וכעת מסרב להודות בדבר הוא בעצם מכחיש כלפי הקב”ה שאינו יודע דבר על הפיקדון ולא כלפי האדם.
נשאלת השאלה מדוע נחשב הדבר כאילו השומר את החפץ מועל בה’ ולא באדם שקיבל ממנו את החפץ לשמור עליו?
אפשר היה לחשוב שכשמדובר במעילה בענייני המקדש או דברים אחרים השייכים ישירות לבורא עולם, רק אז יחשב הדבר למעילה, אך עונה על כך רש”י : כאשר אדם מפקיד אצל חברו רכוש, איננו רוצה שאף אחד יידע מכך. היחיד שכן יודע מהפיקדון הוא האלוקים. ברגע שהשומר מכחיש את כל הסיפור, הוא למעשה מכחיש שהאלוקים יודע מהנעשה, לכן זוהי מעילה בה’.
בכל תחומי המשא ומתן שבין אדם לחברו, סומכים הצדדים על עדים או על שטר שהם כותבים וחותמים. לעומת זאת, “המפקיד אצל חברו” אינו רוצה שאדם נוסף יידע על הימצאותו של הרכוש, ולכן אינו מפקיד בנוכחות עדים, אלא הוא סומך על חברו ובעיקר על יראתו מהקב”ה. מכאן, כשהוא מתכחש לפיקדון, הרי שהוא מתכחש לאמון שניתן בקב”ה.
בביאורו, מביא רש”י שהאדם החוטא בעצם פוגע בצד השלישי בעסקה ככתוב “שלישי שביניהם”- והוא בורא עולם. על ידי הקביעה שהקב”ה הוא ‘שלישי’ למפקיד ולשומר, הוא מבהיר שהקב”ה הוא גם ‘בעל הבית’ על הפיקדון ולא רק עד לעסקה, לכן נקרא שלישי.
מדוע איפוא מדוע נחשב הקב”ה כצד שלישי בעסקה בין שני האנשים ולא רק בתפקיד העד?
בעל הבית הראשון הוא המפקיד, שהפיקדון שייך לו. ‘בעל הבית’ השני הוא השומר, כי כעת הפיקדון נמצא ברשותו. ברגע שהכחיש, למעשה הוא טוען שהוא הבעלים האמיתיים של הפיקדון.
‘בעל הבית’ השלישי הוא הקב”ה, שהרי כעיקרון, כל דבר שייך לו, שהרי “לה’ הארץ ומלואה”. אלא שהוא נתן את הבעלות על החפץ לאדם המחזיק בו. כאשר השומר מכחיש את ההפקדה, הרי בכך הוא מכחיש שה’ הוא הבעלים האמיתי של החפץ והוא נתן אותו לפלוני בעל החפץ. זוהי מעילה ישירה בה’, בעל החפץ המקורי, וניסיון להראות שה’ איננו הבעלים האמיתיים.
מכאן ניתנה לנו הוראה לחיי היום יום. לפעמים נראה ליהודים, גם כאלה השומרי מצוות, שדברים שבין אדם לחברו זה עסק שלי עם החבר. נכון שהתורה ציוותה על כך, אבל רק בתור הגנה על הזולת, זה לא מרידה בבורא עולם. הוא עלול לעבור על כך בחושבו שמפלוני ניתן לגנוב וכדומה. מלמדת אותנו התורה: ומעלה מעל בה’, כאשר אנו מנסים לשנות בעלות על חפץ מסוים, זוהי מרידה ב”שלישי שביניהם” – באלוקים, הבעלים האמיתי של החפץ.
כך גם, בורא עולם הפקיד בתוכנו נשמה עם ייעוד משלה ויכולת להעניק ולסייע לאחר. כשאנו לא מנצלים את כוחות שניתנו לנו מלמעלה, הרי שגם זה מהווה סוג של מעילה, אם כי רוחנית, בפיקדון שהעניק בידנו הקב”ה. במצב מעיין זה, הרי שעלינו לפעול למימוש היכולת של הנשמה שהופקדה בנו ולא להכחיש את הפיקדון שהפקיד בנו בורא עולם.
למרות זאת, גם במצב חמור זה, אומרת התורה: אין לך דבר העומד בפני התשובה. כאשר האדם ישיב את החפץ לבעלים, הרי “וכיפר עליו ונסלח לו”. ברגע שיהודי יחליט לתקן את אשר עיוות, מבטיח לו הקדוש ברוך הוא את סליחתו. כמאמר חכמינו ז”ל : סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד הם נגאלים. בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
