פרשת השבוע נקראת פרשת אמור, על שם הפסוק הראשון המופיע בפרשתנו, ונאמרה בחלקה הגדול לשבט הכוהנים, הוא שבט לוי: “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם…”.
בפרשה מדובר אודות העובדה שלכהן אסור להיטמא מהמת, לכן עליו להיזהר מלהתקרב למתים. התורה גם מדברת בפרשה זו על הכוהן גדול, היחיד, שצריך להישמר בקדושה יותר משאר הכוהנים. בעוד שהכוהנים הפשוטים (כהן הדיוט בלשון חז”ל) מותרים להתקרב ולעמוד בסמיכות לקרובי משפחה שמתו, אף שהם נטמאים על ידי כך, הרי שלכהן הגדול אסור להיטמא, אף אם מדובר בקרובי משפחתו ממדרגה ראשונה.
הגמרא מספרת על אחד המינים (כופרים בתורה) ששאל את רבי אבהו: “אלקיכם כהן הוא…כי קבריה למשה, במאי טביל?” (סנהדרין לט). דהיינו, הרי גם בורא עולם נחשב כהן, אם כך, לאחר שהתעסק בקבורת משה רבנו, במה טבל בשביל להיטהר?.
בהמשך הגמרא מספרת שאותו כופר שלל בעצמו את האפשרות שבורא עולם טובל במים בשביל להיטהר, שהרי כל המים שבעולם אינם מספיקים בשבילו. ענה לו רבי אבהו שהקב”ה כביכול טבל, בנורא (אש) לאחר קבורת משה רבינו. זאת רק כדי לתת לכופר תשובה באותו אופן שבו נשאלה השאלה, מאחר והוא התייחס לקב”ה כאל מציאות בעלת צורה גשמית.
נשאלת השאלה על הקב”ה שאינו נחשב לסתם כהן, אלא לכהן גדול, והרי ידוע מפרשתינו שלכהן גדול אסור להיטמא על כל נפשות מת, אם כן כיצד היה מותר לקב”ה להיטמא בקבורת משה רבנו?
ישנו מדרש האומר שאת כל המצוות שהקב”ה ציווה לבני ישראל הוא עצמו מקיים. מכך גם מובנת האזהרה לגבי הכוהנים שלא להיטמא, שכן הקב”ה “אשר אלוקיכם כהן הוא”, נזהר, כביכול, מלהיטמא. מאידך, מסבירים המפרשים, שאין להקשות כיצד היה מותר לקב”ה להיטמא בקבורת משה רבינו, שהרי ישראל נקראו בנים למקום והרי לכהן מותר להיטמא במידה ומדובר בבנו שמת.
בהמשך לכך, מאחר וגודל החיבה של בורא עולם לבני ישראל הוא גדול עד מאוד, עושה ה’ את עצמו ככהן הדיוט ומכאן שממילא יכול היה להתעסק בקבורתו של משה רבנו.
הסבר מעמיק יותר לעניין הוא שענייני הבריאה נקבעו כאן למטה (בעולם הגשמי), באופן דומה לזה שלמעלה (הרוחני). זה מומחש לנו לא אחת באמצעות שימוש במשלי התורה. מאידך, הם רק מעין ובדומה לכפי שזה באמת אצל הקב”ה, לדוגמא: השמש אשר אורה אינו משתנה לעולם על יד האור והזיו היוצא ממנה, היא כמשל לפסוק “אני ה’ לא שניתי”. זאת בדומה לבורא עולם שאינו משתנה על ידי כך שהוא ברא את העולם ומחייה אותו תמיד. לצד זאת, מובן שההגבלות של השמש, כדבר מוגבל, אינם קיימות למעלה.
בהתאם לכתוב לעיל, ניתן להבין את אחד המפרשים (המהרש”א) המסביר שלאמיתו של דבר אין אפשרות של טומאה למעלה: “כי דבר רוחני לא יקבל טומאה”. כלומר, המושג כהן גדול למטה הוא רק כמשל לכפי שזה למעלה ושם אין את עניין הטומאה אצל הכהן הגדול. ההגבלות שיש לכהן גדול בעולם הגשמי הן מפני היותו נברא, נשמה בתוך גוף, ואין להן קיום של ממש בעולם הרוחני. לכן יכול הקב”ה להתעסק בקבורתו של משה רבנו ללא האפשרות להיטמא.
יותר מכך, מפרשים שונים (בעל הטורים ועוד), גרסו כי בזמן מתן תורה נחשב כל יהודי בבחינת כהן גדול. פירוש זה מתייחס לפסוק המתייחס לעם ישראל: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים גוי קדוש”, שנאמרה לכל יהודי בלשון יחיד.
מכך אנו למדים שכמו שאסור לכהן הגדול להיטמא כלל, אפילו לא לבני משפחתו, כך גם יהודי באשר הוא יש לו נשמה קדושה שקיבל מבורא עולם, אינו יכול ולא צריך להיטמא מדברים שהם היפך מתורתנו הקדושה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
